"לא שווה את זה"

שלום לך
יש לי רק דבר אחד לספר לך !!!
הבן אדם לא יכול ללמוד כלום אם הוא לא עושה טעויות!
ככה זה עובד
רכב עובד על בנזין
ציפורים עפות עם כנפיים
ובני אדם עושים טעויות כדי ללמוד
אז תצא מהקופסה שלך ותתחיל לחיות בלי לחשוב יותר מידי מה יקרה.
תן לעצמך מקום לטעות/לגדול בו והכי חשוב להינות
עזוב את הוריך במנוחה ותתעסק בדברים שהכי מעניינים אותך בלי לחשוב יותר מידי מה יקרה בעוד שנה.
תקנה תופים ואם נמאס לך אז תמכור ותפסיד קצת לפחות תדע שהתופים זה לא הקטע שלך בחיים וזה יפסיק לשגע אותך בהתלבטות.
תתעורר ותתחיל לחיות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בהצלחה

קודם כל תודה על החדרת המוטיבציה....
אבל קצת קשה לחיות כשההורים מציבים ציפיות כ"כ גבוהות מהילדים שלהם,
כמו האמא שרוצה שהבן שלה יהיה עורך דין או רופא, ומתחת לזה זה פשוט לא הבן שלה... היא חייבת להשוויץ בפני האימהות האחרות, לא?

ההורים שלי מדמיינים בשבילי שביל זהב, עם קריירה ואחוזה ואישה מדהימה וכו'.
אני כ"כ מפחד לאכזב אותם שאני כבר לא מנסה להצליח, הרי אם אני אצליח, הניצחון יהיה של ההורים שלי, ולא שלי, אז בשביל מה להשקיע? זה כאילו מצב שאני חיי את החיים שלי בשביל ההורים שלי ולא בשביל עצמי, כאילו אני לא מבדיל בין הרצונות שלי לבין שלהם. רק עושה דברים כדי שהם יקבלו את מה שהם רוצים. זה גם נובע מתחרותיות יתר... שאני לא מסוגל להפסיד או לקבל ביקורת, אף פעם. זה ממש מרחיק אותי מאנשים. [וכן זה מעיד על ביטחון עצמי נמוך שנובע מהציפיות של ההורים].

עכשיו אתה תגיד שאני צריך לשים פס על ההורים שלי ולהתבגר...
קל להגיד, אבל במשפחה שלי זה לא ככה.. אני מבין את התיאוריה, אבל איך עושים את זה בפועל?

תודה מראש ד"ר

היי שוב
נו, נראה לי שיש לך את התשובות לכל דבר שאכתוב.
אתה מתנסח בצורה מושלמת, יש לך הבנה מעמיקה לגבי הקשיים שאתה עומד בפניהם, ואתה נגוע בציניות קלה.
החיים זה לא פיקניק.
אין פה תשובות פלא או כדור שאפשר לבלוע והחיים משתנים.
קודם כל זה מתחיל מבפנים, איך שאתה מספר לך את הסיפור של עצמך. האם אתה מעריך את עצמך? האם אתה יודע למה תחרותיות יתר מיותרת ולמה? האם אתה יודע מה הם הדברים שגורמים לך להתלהב וכו'?
אחרי זה, נשאלת השאלה מה אתה מוכן לעשות בשביל זה?
ולאחר זה, מחפשים את הדבר הקטן ביותר שאליו מתכווננים ויוצאים לדרך.
זכור!
הצלחה גוררת הצלחה.
כשלון מזמין כשלון.
איפוא אתה מחליט לבסס את עצמך?
זה הכל בידיים שלך ואיך שאתה מספר לך עצמך את הסיפור.
הוריך רוצים את הטוב ביותר בשבילך מתוך תפיסת עולמם שלפי דעתך מיושנת או לא תקינה.
אז הילחם על רצונותיך. פיזית לא יפגעו בך, ומקסימום אש ותימרות עשן יעלו עד שתשיג את מבוקשך.
עם איך שאתה מתנסח לא נראה לי שיש לך בעיה להגיד ולהסביר את מה שאתה כותב פה בפורום.
ואולי יהיה כדאי לכתוב להם מכתב כמו שכתבת פה ?
עלי זה ממש השפיע ויצר אצלי תחושת הזדהות איתך!
בהצלחה

אני שמח לדבר פעם ראשונה עם מבוגר בנושא חינוך ילדים ולזכות בקצת הערכה, במציאות זה יותר קשה.
ההורים שלי לא חשים תחשות הזדהות ולא מביעים טיפת הערכה לאינטיליגנציה של הילדים בבית. אני חושב שעם הורים אחרים שתי האחיות הבוגרות שלי היו ממזמן בעולם שכולו אושר וחסר מעצורים, במקום לגור בבית ולהלחם מלחמות שאמורות להסתיים בגיל ההתבגרות. אני עוד בתחילת דרכי כבנאדם בעולם האמיתי, אבל כרגע אני לא רואה עתיד פורח בשבילי רק מהסיבה הזאת. אבל מה לעשות שמשפחה לא בוחרים, ואם ההורים מעדיפים ילדים צייתנים על מאושרים, מי אנחנו הילדים שנגיד להם שהם טועים.
אי אפשר להתעמת עם ההורים שלי, או להסביר להם צד אחר או נקודת מבט אחרת ששונה משלהם, אני חושב שזה מאיים עליהם להודות בטעויות שלהם. אחותי הגדולה אישה מבריקה שפשוט נקלעה לעולם לא הוגן וזכתה לאיבחונים רבים שהיא חולת נפש ובעלת הפרעות אישיות למיניהן, איבחונים שנעשו ע"י ההורים שלי שאין להם טיפת מושג בעולם הפסיכולוגיה או הפילוסופיה.
חוסר התקשורת שיש בבית הוא מדהים. אחותי האמצעית ואני מנסים בכל כוחיינו להסביר להורים שהם "מדברים כדי לדבר", לא כדי לפתח דיון שכל אחד יביע את הדעה שלו או ללמד אחד את השני, או לפחות לאהוב אחד את השני. אני לא חושב שהמוח שלהם מסוגל לקטלג מידע בתור תוכן משמעותי אם הוא הגיע מפי הילדים שלהם. הם פשוט אומרים שטויות כדי להשליט כוח ולהראות שהם ההורים ולא אנחנו, ותמיד משתמשים בטיעון שיש להם הרבה מאוד שנים של ניסיון מעלינו. אנחנו מנסים בכל הכוח לתקן את המצב המשפחתי וללמד אותם על רגשות וקשר בינאישי אבל זה לא עובד. אני יכול לסיים את האוניברסיטה עם דוקטורת ברפואת לב ואמא שלי עדיין תנסה להתווכח איתי ולהראות שהיא יודעת יותר טוב ממני.

שיחות לא עזרו, מכתבים לא יעזרו. אי אפשר לפנות לליבם, כי אם הם יפתחו בפנינו את הלב וידברו אלינו בגובה העיניים, הרי המערכת תשבר והם לא יוכלו לקבל את השליטה שהם כמהים לה.

כל אלה ועוד סיטואציות שונות שעברתי בבית הזה מלמדות אותי שאין לי הרבה סיכוי לגדול בתור אדם מאושר - או לפחות שפוי - אם באתי מהמקום שממנו באתי. אני מנסה בכל הכוח לתקן את הסביבה שלי כי אני חושב שככה אני יכול לתקן את עצמי, אבל ללא הצלחה. עדיין קיים מחסום ביני לבין עולם המבוגרים שמונע ממני להתבגר ולפתח זהות משל עצמי בגלל המלחמות המטופשות האלה, כי בעצם היחידים שיכולים לתת לך לגיטימציה שאתה אדם בוגר אלה ההורים שלך.

ולסיום, אם היה נולד לי אח קטן, הדבר הראשון שהייתי אומר לו זה: "בהצלחה, אין לך סיכוי".
זאת הייתה פריקה מוצלחת..

תפסיק לרחם על עצמך

בחיים שלי לא ראיתי תגובה יותר מפגרת ומזלזלת מהתגובה הזו.

תתביש.