הודעה שניה שאני שולחת ולא עונים לי.

שלום
בני הבכור בן 15 ו-4 חודשים.
בשנה שעברה התחיל "בקטן" את גיל ההתבגרות וכרגע עובר "בגדול" את גיל ההתבגרות.
עלי לציין שבני אינו מקלל, אינו תוקפני ותמיד היה ילד טוב.
הבעיה העיקרית והגדולה ביותר היא זו שהוא לא רוצה ללמוד.
הוא אוהב את בית הספר ואוהב את החברים שלו, אבל לימודים זה ממנו והלאה.
נכון, יש לו קצת בעיות של ארגון, קצת קשב וריכוז, אבל לא משהו שמצריך טיפול תרופתי.
בית הספר בא לקראתו בכל מובן. אך הוא מסרב לקבל כל מה שנותנים לו.
הוא לא מכין שיעורים, מבריז משיעורים בטענה שאיחר להסעה (אנחנו יוצאיםלפניו לעבודה). לא מצליח במבחנים, כי לא לומד.
דברנו, הסברנו ואפילו אנחנו נותניםי לו שיעורים פרטיים במתמטיקה ולשון לקראת הבגרות. אך הוא מצידו לא נוקף אצבע, ולא מוכן להתאמץ.
בנוסף, הוא לא אוכל באופן מסודר. שני סנדויצ'ים לבית הספר ושהוא בא, הוא רק מנשנש. אני מציעה לו ארוחת צהרים, אך הוא טוען שלא רעב.
שיחק כדור מים במשך 4 שנים, אך גם אותם הפסיק, בטענה שמשעמם לו.
עם החברים שלו הוא שמח, נהנה. איך שהוא מגיע הביתה, כאילו הוא ילד אחר. פתאום נעשה רציני, קצת סגור (היה פעם פתוח איתי) ולפעמים מתיחס אלי כאילו אני אויר. מבטיח שיעשה שיעורים ולא עושה, מבטיח שיתאמץ בלימודים, ולא מתאמץ.
איך אפשר להגיע ללב הילד ולהסביר לו כמה חשוב לעשות עכשיו את הבגרות? איך אפשר לדבר עם הילד בלי לריב, בלי ברוגזים.האם לחכות שיבין לבד? איזה תנאים להציב לו? איזה גבולות? עונשים זה כבר לא רלוונטי לגביו, כי הוא מאד מעורב בתנועת הנוער, אז מה, אני לא אתן לו ללכת?
אשמח לעצות
אמא