הצילו

בת 11,מאוד אגואיסטית בהתנהגותה, רק רוצה לעשות מה שקודם נח לה: לקרוא, מחשב, טלויזיה, לא רק שלא עוזרת בבית, גם לא מסדרת את הדברים שלה, דוגמא: לא מחזירה דברים למקום, כביסה מלוכלכת לא שמה במקום ואז אני זורקת לה את זה בחדר, לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות, מתחצפת ומתנשאת, נהיית עם עודף אנרגיה שלילי ועצבנית. כל זה קורה או יכל לקרות כשהיא רעבה או חסר לה סוכר בגוף. ואת זה אנחנו מנסים לפתור כל הזמן,(עברה בדיקות רפואיות -תקין+תזונאית),כשהיא שבעה היא מקסימה ורגועה. יש לה אחות בת 7 שלרוב הן מסתדרות אבל הקטנה אוהבת להציק לה ולהתגרות בה. הבטחות היא לא מקיימת אף פעם, למשל- הכנתי לה צהריים אתמול והיא לא אכלה, ביקשתי שתשטוף כלים והיא התחילה, אחרי שעה ו 5 כלים היא התחננה להמשיך למחרת בבוקר. עד עכשיו זה לא קרה. גם בלימודים היא קצת מחפפת, לעיתים לא מכינה שיעורים, שוכחת לקחת ציוד, לא תמיד לומדת למבחנים בטענה שהיא יודעת את החומר. היא מאוד אינטיליגנטית. משגע אותי שאני קוראת לה והיא לא באה, שמה פס או אומרת רגע ופשוט לא באה, האגואיסטיות היא פרזיט שצריך להרוג, זה הרסני. חוסר שיתוף הפעולה מתיש אותי. חשוב מאוד לציין שרק בבית היא מתנהגת ככה, בחוץ ועם אנשים אחרים היא שולטת בעצמה כך שהם רואים ילדה מקסימה. אין לה בעיה לא להתקלח כמה ימים אפילו אם לא אגיד לה ללכת למקלחת, אין לה בעיה לחיות בבלאגן בחדר, אבל כשיש לה בלאגן על השולחן היא מעדיפה להכין שיעורים על מיטתי ואני לא מסכימה . המריבות בינינו איומות, היא שונאת שאני מקללת אותה בגלל זה, היא טוענת שוב ושוב שאני שונאת אותה. כשהיא נרגעת ויש גם ימים טובים אז ממש קשה לי אבל ממש לנשק ולחבק כי אני מלאה מטען שלילי, אני מרגישה שזה לא בא לי מהלב ומזייפת מחוסר ברירה. ככה זה כבר שנים. זמן איכות לא עוזר. שיחות נכנס מאוזן ויוצא מהשניה. היא מתנצלת לעיתים, עושים הסכמים אבל היא לא עומדת בהם. נכון לעכשיו על רקע זלזול בלימודים והתנהגות כזו, אין לה מחשב וטלויזיה כבר חודש. כשהיא בסדר אני מאפשרת-משחררת קצת (אני לא פנאטית עד כדי כך). אבא שלה שותף מלא שלי. הסבתא גם מעורבת לאחרונה- כאילו בצד שלה לשיחות נפש ותמיכה בה, ומרצה לה על הדרך. גם לא עזר. אני מותשת נפשית. היא ילדה מקסימה, מבריקה, מצחיקה,חכמה מאוד, אבל לא בוגרת בכלל, יש לה תגובות כמו "טנטרום" של ילדים בני 3 שלא מקבלים מה שהם רוצים, היא מתרגזת מהר, כל דבר היא צריכה לומר את המילה האחרונה, אני אובדת עיצות ומתחננת לכיוון אפשרי של עזרה. אני יודעת שאני חייבת לפתור את זה וכמה שיותר מהר, ואני חייבת לעקור מהשורש את האופי הכ"כ אגואיסטי הזה. אנא. עזרה.