דיכאון

היי נועם
את צודקת שבגיל ההתבגרות אנחנו נתונים לשינויים במצבי הרוח בצורה שיכולה להיות קיצונית, אך מה שאת מתארת הוא שונה.
נראה לי שהגיע הזמן לעשות שינוי מאחר והצורה שבה את מודדת ומסתכלת על עצמך ועל החיים צריכה עידכון ודחוף.
את הצעד הראשון שהוא הכי קשה בעולם עשית וזה לכתוב בפורום על המצוקה שלך.
עכשיו יהיה כדאי להמשיך ולפנות לעזרה נכונה שתעזור לך לזוז למקום חדש.
למרות הבישנות והפחדים יהיה כדאי לפנות ליועצת של בית הספר בבקשה שתסכים רק לשבת איתך. אם זה לא יסתדר אז לבן אדם קרוב שאת סומכת עליו, זה יכול להיות המחנכת שלך.
את צריכה לדבר על זה ולהוציא דברים החוצה. כשזה קורה אז מרגישים תחושת הקלה.
עוד רעיון שעולה לי זה להרשם לחוג שמעניין אותך במקום חדש שבו את לא מכירה אנשים כך שיהיה לך את הבטחון להיות מי שאת ללא הבישנות שמנהלת אותך בבית הספר שבו את מכירה את כולם וכולם מכירים אותך.
בגדול נועם,
צריך לעשות מעשה, בהתחלה זה קשה אבל אחרי זה פתאום רואים שזה אפשרי ואני מדבר מנסיון אישי שלי שהיה מאוד דומה למה שאת מספרת.
זהו לבנתיים,
אשמח מאוד לדעת מה החלטת

בהצלחה
איל

אני אמא לארבעה מתבגרים חלקם כבר בוגרים. לא הורמונים גם לא תנודות במצב הרוח הם התירוץ להרגשות שאת מתארת. גיל ההתבגרות הוא גיל של פענוח העולם באופן עצמאי. אבל אין עדין ודאות שאכן העולם נראה כמו שחושבים. בגדול יש שני אופני תגובה: אני יודע הכל ואף אחד לא ילמד אותי והשני אני לא יודע כלום לא יכול לדעת אם מה שאני חושב זה באמת נכון כי אני לא ממש יודע איך המציאות נראית. לכן בגיל הזה חשוב שיהיה בוגר כלשהו מולך שתסמכי עליו שראית המציאות שלו נכונה יחסית ושהוא בוחן אותך באופן הוגן. כלומר לא כופה עליך את ראית המציאות שלו אבל לא מקבל כל מה שאת אומרת. בוגר כזה יכול להמצא בפסיכולוג יועצת חברה של אמא וכו. בקשר לחבר כרגע את מכונסת בעצמך פתרי את זה קודם והכל יקרה.
בהצלחה
עפרה

שלום לך
צילומי הדמייה ממוחשבת c.t שנעשו למתבגרים מראים מעל לכל ספק שמוחם מוצף בהורמונים מעל הנורמה של מבוגרים עד כדי מצב של "כאילו" תחת השפעת סמים ממריצים.
לשאר תגובתך, את צודקת בהחלט רק יש לזכור שלא תמיד זה פשוט. בעיקר כשאנחנו משוכנעים ומזדהים בקיטלוג שנעשה לנו ע"י החברה. ואנחנו די יודעים עד כמה החברה יכולה להיות שיפוטית ותחרותית
יום טוב

בקשר למה שאמרתם אני באמת נרשמת לחוג,ציור. ואני באמת מרגישה בו כאילו אני יכולה להיות מי שאני,בלי הדעות הקדומות של אנשים שנמצאים איתי בבית ספר כלפיי,ואפילו לא רק בבית ספר,אלא בכללי.
אתם ממש קולעים למצב שלי כי אני באמת מרגישה שאין לי חבר בגלל שאני נורא עסוקה כרגע בעצמי,לחפש אחר הזהות האמיתית שלי,לחפש אחר עצמי!
אני מרגישה שכל התהליכים שחוויתי,של ירידה וניסיון לעלות שוב למעלה,ביגרו אותי ועשו אותי למחושבת יותר. לפי דעתי,הבעיה העיקרית שלי זה שאני לא משתפת,אני לא פותחת את עצמי בפניי אחרים,ולכן אני מרגישה שאין לי נושאים משותפים עם הסובבים אותי. אני מרגישה ריקנות בגלל שעדיין לא חוויתי אהבה,לא חוויתי משהו משמעותי,משהו עמוק. מסיבה זו אני מרגישה שאין לי כ,כ בשביל מה לחיות.
אני חושבת שמרוב לחץ,שסוף-סוף פרקתי את המשא הזה,את כל התחושה הזאת שחוץ מכם,הקוראים,אף אחד לא באמת יודע על זה. אני חושבת שמרוב הלחץ כל מי שקורא את מה שכתבתי כאן יבין שאני במתח.
מקווה לשמוע מכם עוד עצות,ולשמוע מנסיונכם האישי שעוזר לי מאוד ברמה שאני לא יכולה לתאר במילים.
שולחת לכם את אהבתי מכאן..

קודם כל תודה רבה על הפירגון, זה מאוד משמח לדעת שעזרנו, וגם פה יש איזה שיעור קטן לחיים.
מנסיון שלי, אחד הדברים שעוזרים לי להיות מרוכז בדברים החשובים בחיים ולא להתעסק בכמה אני לא..........., קשור ביכולת שלי לעזור לאחרים.
גם לך, ואני בטוח בזה, יש את היכולת הנפלאה לעזור לאחרים והייתי מציע לך לחפש אפשרות לממש יכולת זו !!!!!
שיהיה המון בהצלחה, ואשמח מאוד להתעדכן
איל