אז אחרי שהתפרקתי אצל מי שרק נתן

החלטתי לבוא ולפרוק גם פה. חזרתי מטיול די ארוך ומתיש עם הבת שלי היום, ילדה בת 12 בכיתה ו' רק.
ואני באמת שניסיתי להבין, וניסיתי לחפש את חצי הכוס המלאה, אבל גם אותה לא מצאתי.
היה פשוט סיוט בכל הטיול הזה. עד שפעם אחת הסכמתי לבוא וללוות טיול עם הבת שלי והכיתה שלה, דבר שנעשה גם כטובה למורה, כי מעט מאוד הורים הביעו נכונות לעניין לא חשבתי שאני יסבול ויהיה מותשת כל כך. כל הטיול התעסקתי בלשאול את עצמי "לאן הגענו?". ניסיתי להתעלם כמה פעמים ממילים לא יפות או יותר נכון מכוערות להפליא שתלמידים מחליפים בינם לבין עצמם כי "הם ילדים", אבל ברגע שזה הפך להיות פסטיבל הקללות של ישראל, ועוד על המורה כבר היה קשה לי להכיל את זה.
המורה כבר מגלה לזה אדישות, שזה הכי נורא בעיניי, אבל כשאני רואה אותה מתמודדת עם 3 צוציקים קטנים שעומדים מולה ופשוט מקללים את כל הדורות שלה אני לא יודעת אם ומתי הייתי נשברת - כי בטוח הייתי נשברת באיזשהו שלב ופשוט חונקת את אותו ילד. אני מסתכלת לו בעיניים והוא בלי בושה מוציא על המורה מילים שפעמים מעטות בחיים שלי השתמשתי בהן, אם בכלל, ובלי לחשוב שניה על מה הוא בכלל מוציא מילים מהפה, ועוד על מה? על זה שהיא ביקשה ממנו להיות בשקט כי המדריך רוצה להסביר להם על המקום. עצוב לי לאן הגענו, פשוט עצוב.