חופש

אולי פעם תתגברי על הרצון שלך להישאר בבית ותצאי ותראי שזה כיף לך. תידעי שלא לכולם זה כיף לצאת אבל אם את אומרת שאת רוצה אז פשוט תחליטי ואז זה פשוט יבוא לבד...

אבל הבעיה העיקרית היא שיש לי חוסר ביטחון,אני נראית דווקא די סבבה אבל אני מרגישה שכל מה שאני מוציאה מהפה הוא שטותי וחסר טעם ושלאנשים לא כיף במחיצתי. בגלל זה אני מעדיפה לא לצאת עם אנשים ובכך אני לא מראה להם את ה,טיפשות" שלי כמו שאני קוראת לזה.
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי,אני פחדנית אם לא הייתי פחדנית הייתי מתאבדת!

וואי עכשיו שאת אומרת אני מרגישה בדיוק כמוך! אני באמת מרגישה ככה,עוד חמש דקות אני הולכת למפגש רק כדי להישאר חלק מ.... אבל גם אני מרגישה כאילו אני משעממת ושלא כיף איתי.
כיף לי לדעת שיש עוד כמוני.
נכון את מרגישה כאילו אף אחד לא באמת אוהב אותך ואת שם אבל לא באמת אכפת להם?

כן! וגם לפעמים אני מרגישה שאנשים מספרים לי דברים ולא מתעניינים בי. למשל מלא בנות מספרות לי לפעמים על דייטים וזה ולא שואלות אותי ואז זה עוד יותר גורם לי להרגיש משעממת..
מה עושים במצב כזה!?

אני לא יודעת): גם אני חושבת על זה... אני מזה שמחה שיש לי מישהו שמבין אותי ואני אותו.כאילו אני מרגישה שילדים מצפים שיתנהגו אליהם יפה אבל אל אחרים לא אכפת להם. אני גם מרגישה שנמאס לי להיות זאותי שאפשר לכעוס עלייה ואפשר לרדת עלייה.אבל גם אני מרגישה שאני עדיפות שניה נגיד עם עומדים ביחד אז אף פעם לא ישאלו אותי ראשונה אם בא לי להפגש איתה.ונמאס לי מזה!גם לך זה קורה?

את כמו הנפש התאומה שלי..בואי שמעי סיפור שקורה כל הזמן. בספורט אנחנו עומדות כל הבנות ותמיד 2 צריכות לבחור ואני,מהפחד להישאר אחרונה,עומדת להן מול הפרצוף. אבל את מי הן בוחרות? את אלה שמאחוריי,אלה שצוחקות ולא אכפת להן אם יבחרו בהן או לא. ואני שדווקא הכי מחכה שיבחרו בי כאילו אני שקופה ונשארת אחרונה לגמריי.משייכים אותי לקבוצה אחרונה!
ונמאס לי,החלטתי שמאז אני יושבת בצד ורק אם קוראים לי אני באה. לא אכפת לי כבר אני רוצה כבר לסיים ביצפר ולהתחיל חיים חדשים,עם אריאל החדשה ולא זאת שכולם מכירים!
אני כ"כ מבינה אותך שאין לך מושג..מאיפה את?

גם מבינה אותך. וגם לי זה קורה הדברים האלה גם לנו בספורט צריך להתחלק לזוגות,אף פעם לא יבואו אלי וישאלו אותי זה מחרפן אותי וויש כאלה שמקבלות לפחות 5 הצעות אם להיות איתן.וגם אני לא סובלת שפתאום שמבאים לימשהו ביטחון פתואום היא מתלהבת וכבר לא מה שהייתה ואף אחד לא רואה את זה. אני גם מנסה להשתנות אבל זה לא עובד לי וגם אני רוצה שיקבלו אותי כמו שאני וגם אני יודעת שבגלל שיודעים שאני חסרת ביטחון מוצאים עלי תעצבים. וזה מעצבן אותי. בא לי פשוט לישון ולקום לעוד 10 שהכול יהיה מסודר... אני מהמנרכז את?

אני מאיזור הדרום כזה..וכן יש גם מצבים כאלה!

לאייל- תענה לי בבקשה על מה שרשמתי אני רוצה לדעת מה אפשר לעשות..

היי לכן
קראתי את כל השיח שלכן. לצערי אני יכול להבין בדיוק את המקום שבו אתן נמצאות מאחר שאני נפגש עם המון בני נוער שמתארים מצב דומה. זה די דומה למגפה.
השאלה היא למה זה קורה?
התשובה שמתגבשת בתוכי היא לא כל כך נעימה ושוב, אין בפי בשורות של לעשות שינוי כאן ועכשיו והכול יסתדר.
אנו חיים בחברה מערבית מתועשת ומפותחת שמקדשת את התחרות בכול תחום. לימודים, ספורט, אמנות, אוכל, חברויות, פוליטיקה... איפוא שלא תסתכלו תראו תחרות. תחרות מקדמת שפיטה וביקורת. כך שמגיל צעיר אנחנו נחשפים לשפיטה וביקורת על כך שאנחנו לא מצליחים להגיע להשגים הנדרשים. דבר זה יוצר תיסכול אדיר וירידה בדימוי העצמי שלנו. מספיק שזה קורה לנו מספר פעמיםכשאנחנו קטנים ואנחנו מתחילים לסגל לעצמנו דפוסי חשיבה של יש טובים מאיתנו. מכירות את זה?
זה כמו תחרות ל 60 מטר בכיתה ד'. כול הבנות מסתדרות בשורה והמורה לספורט עומדת בסוף המסלול עם הסטופר והמשרוקית בפה. ואז מתחילים לרוץ. וכמובן מתוך 10 בנות יש רק אחת שמגיעה ראשונה. זה אומר ש9 בנות הולכות הביתה בתחושה של מפסידנות. וזה דבר איום לעשות לילדים וילדות בכול גיל. וככה זה ממשיך עם מבחנים ועם ציפיות של ההורים והשוואות מכל מיני סוגים.
נשמע רע, נכון, מה לעשות, זו המציאות שבה אנו חיים!!!!!
אז מה ניתן לעשות?
ניתן להתחיל להסתכל על כל החיים מנקודת מצב שונה.
תראי אריאל, לאף אחד ולאף אחת מבין כל ה7 מיליארד בני אדם שחיים על כדור הארץ אין את טביעת האצבע שלך. לא היה וגם לא יהיה. זה אומר שאת בן אדם מיוחד ויחודי שאףפעם לא היה פה כמוך!!!!!!!!!!!!!!!
זה אומר המון,
זה אומר שמיותר לחלוטין להשוות בין אנשים כי אין בסיס להשוואה. אחד יהיה טוב בלרוץ, השני יהיה טוב בלבשל, מה זה חשוב כל זמן שאנחנו עסוקים בלגלות מה הוא היחוד שלי לא ביחס לאחרים אלא ביחס לעצמי בלבד, ואז מה שחושבים עלי אחרים לא כל כך משנה, נכון?
אז זה מה שהולכים לעשות בקיץ הזה, הולכים לגלות מה הם תחומי העניין שלי, מה הן האהבות שלי, איזה חוגים יהיה כיף ואיזה לא, מה הכי מסקרן אותי בעולם ולמה? בקיצור, מסע של חיפוש שלא קשור למה יגידו....
זה כבר לא מעניין מה יגידו כי אנחנו כבר לא חלק מהתחרות המשוגעת שהורסת לנו את החיים בשביל כלום.
והדבר המדהים הוא שמהרגע שיורדים מהרכבת המטורפת של התחרות והשפיטה מתחילם לפגוש אנשים חדשים שגם ירדו מהרכבת וגם הם כבר לא מעוניינים לשמוע מה חושבים עליהם וכיף לבלות איתם ולהיות איתם ללא ביקורת ושפיטה, ותאמינו לי אני מדבר מנסיון אישי!!!
אז לבנתיים, מקווה שלא עייפתי אתכן, כמו שכתבתי בתחילת דברי, אין פה מתכון קסמים אלא בחירה מודעת בחיים השפויים והטבעיים וזה לא קורה ביום אחד. זה דורש התכווננות ונחישות ולאט לאט גם בונים בתוכנו אמונה ביכולות שלנו שלא מתבססות על ביקורת ושפיטה של אחרים.
שיהיה בהצלחה ואם דרושות הבהרות נוספות אז בשמחה
איל