מתבגרים....

אנחנו הורים לילדים בני 15.5, ( בן) 13 (בת) ובת 4.5.
אנחנו חיים יחד כבר 23 שנים , מתוכם נשואים 17 שנים.
עד לשנה האחרונה היינו מאוד מגובשים בדיעותנו, הקפדנו לשדר מסר אחד ויחיד לילדים והם ידעו גם שלא יוכלו לשנו אותו.
מה שקורה בשנה- שנתיים אחרונות: הילדים יושבית המון שעות מול המחשב והטלויזיה, הבן שלי מאוד ביישן ומאוד קשה לו ליזום קשר עם חברים, בעלי לא ויתר לו ואף העניש אותו בימים שלמים בלי מחשב - התוצאה היתה טובה- הוא התקשר, קבע עם חברים ובזכותו אף חברין התחילו ליזום ונוצרה חבורה נחמדה.
הבת שלי- לא רוצה להזמין חברות הביתה- כל פעם בתואנה אחרת, פעם כי החדר שלה מחניק ופעם כי לא בא לה שכולנו בבית ... בקיצור היא לא אוהבת להזמין כבר מהיותה ילדה בת 3. תמיד העדיפה ללכת לחברים.
מתחילת החופש- בעלי נכנס לאטרף בכל פעם כשהוא רואה שעוברים ימים שלמים והם רק משחקים במחשב וצופים בטלויזיה בלי להיפגש עם חברים.
המצב שנוצר הוא שכשהוא מגיע מהעבודה הוא תיכף מתחיל לצעוק על הילדים ולנסות לאלץ אותם לצאת מהבית.
יש לנו הגבלת שעות על המחשב- יש סיסמא ואנחנו נותנים אותה ומנסים להגביל בשעות. שעתיים ביום. בימי ביה"ס זה עובד יפה . בחופש- פחות...

אני מסכימה עם בעלי כי לא ניתן לראות אותם יושבים במשך ימים שלמים מול המסכים ולא יוצאים מהבית .
אני טוענת כי ניתן לתת להם את האפשרויות, את הכסף ולהציע להם מידי פעם- לקבוע עם חברים. וכמובן להגביל את זמן המחשב.
אך האוירה הטעונה שאנחנו יוצרים בבית, המתח הזה של כל הזמן עונשים ותוככות "למה לא הלכתם ולא קבעתם"- הוא לא נכון ופוגע באוירה המשפחתית. אם הם לא הלכו עם חברים שלהם- שיבלו איתנו , בחירה שלהם. אני גם יודעת משיחות עם חברות שאלו םני הנוער היום. לנו קשה לקבל את זה כי גדלנו "ברחוב"- במשחקים, מחבואים, כדורגל, חברים- זמנים אחרים ואוירה אחרת.
בעלי טוען שהוא מרגיש שהוא לבד במערכה ו"למה אני נותנת לו לךהיות השוטר בבית..."
אני אומרת שהוא לוקח לעצמו את תפקיד השוטר . אני לא מספיקה להיכנס הביתה וכבר יש עניינים וצעקות. יוצא שאני תומכת בדברים שבעלי אומר כי אני לא רוצה לצאת נגדו ( והילדים מבינים גם כי אנחנו ביחד בעניין) אך מכיוון שאני לא ממש מסכימה לעניינים האלה יוצא שהוא נלחם לבד, מעניש, אוכף... הגענו ממש לשבר ביחסים.
אני רוצה ללכת לסדנא של מכון אדלר להוירם מתבגרים, אך בעלי , מכיוון שהוא מנהל מאוד מוערך בבית ספר תיכון, ויש לציין שעושה שם עבודה נפלאה מול תלמידיו, והוא מבין גדול בחינוך- לא מוכן לבוא איתי.אני מסבירה לו שיש הבדל בין התפקוד שלו כמחנך ובין התפקוד שלו כאבא. והוא עוד לא התמודד עם היותו אבא למתבגרים .
מה לעשות? מול הילדים? מול בעלי?