אמא למתבגר

יש לנו שלושה ילדים מקסימים. בן 16, בת 10 ובת שנה.
הבית שלנו פתוח לחברים של הילדים מאז ומתמיד. הילדים שלנו אוהבים שחברים באים אליהם ולא להיפך. מרגישים נוחות וחופשיות. (לא שהם לא הולכים לחברים בכלל).
תמיד הרגשתי שיש ביני לבני מערכת יחסים טובה. של בין חבר - להורה. הכל בגבול הטעם הטוב. הוא ילד חברותי מאודדד. מפונק, שמקבל הכל (לא שלא מגיע לו), הוא ילד טוב. נותן כבוד ומכבד את אבא שלו. רק שלצערי, מכיוון שאני רוב הזמן בבית והוא מרגיש יותר חופשי איתי לבקש דברים, להתווכח על דברים..... ועוד, אני הרבה פעמים נעלבת מההתייחסות שלו אליי. והוא עם האדישות שלו, יעדיף פחות לתקשר איתי, מאשר לשמוע אותי מעירה לו או מתלוננת בפניו.
בשבועיים האחרונים אני ממש לוקחת ללב ומתאפקת שלא לבכות. אני מאוד רגישה ליחסים שלי עם בני הבכור.
אין לי כמעט תיקשורת איתו. חוץ מלראות אותו בצהריים קם משינה ובערב, כשהוא יושב עם החברים, אני כבר מרגישה ממנו שאני לא רצויה. כאילו הוא בשלב של ל"נפנף" אותי. וקשה לי לעכל את זה.
אולי באמת אני צריכה לקחת צעד אחורה ולעזוב אותו בשקט (לא שאני אמא מציקה) דווקא החברים שלו מאוד אוהבים לשבת איתנו.
ת'אמת אני לא יודעת מה לעשות. תמיד אני עם יד על הדופק עם הילדים שלי. בייחוד עם הבן, שהוא בגיל ההתבגרות. משתדלת לדעת הכל. מה עושה, לאן יוצא ועם מי..... והכל ברוח טובה. בלי להציק. רק שיש לי הרגשה שהוא מישתנה, גודל, מתבגר. כאילו אני מיזדקנת בכמה שנים, בזמן קצר (בעלי ואנוכי בניי 37).
יש לי רגעים שאני נזכרת בכל מיני סיפורים על צעירים שלקחו את חייהם בגיל הנעורים מכל מיני סיבות. ולכן הייתי רוצה כיוון... לא רוצה להציק וגם לא רוצה להרפות יותר מידי. רוצה עדיין להיות בשליטה, לדעת מה עובר להם בראש....