דחוף, על סף ייאוש

תענו בבקשה זה דחוף לי אני עומדת להתמוטט.................

שלום לך
כתבתי לך אתמול,, אך כנראה התשובה לא נשלחה.
ראשית אני חושבת שאת נבונה, זהירה ועם ראש על הכתפיים, לא ממהרת להתנהג בפזיזות, ומיד חושדת ולא נותנת אמון . אך הצדק אתך, לאור דמויות ההורים שאת מתארת שאת גדלה לצידם. שני הורייך כנראה לא פנויים להשקיע בילדיהם כי הם עסוקים ועמוסים בבעיותיהם וזה כל כך חבל בשבילך.
נכון שאת כועסת ומאשימה ויש אמת ברגשותייך כי כל ילד מצפה שהוריו יהוו עבורו דוגמא לחיים טובים, יעזרו לו ליצור קשרים ולאהוב ולהעריך את עצמו.יש הבדל בין אם ההכעס והאכזבה לגיטימיים לבין מה מועיל בחיים ומה מקדם אותנו.
אני חושבת שמה שיקדם אותך זה מעט אומץ לעשות צעדים למרות חוסר האמון שאת חשה כלפי האנשים , לקחת סיכון למען העתיד היותר רחוק שלך, לפנות למבוגרים אחרים שתזדהי איתם ותהיי חשובה עבורם. למשל, אם יש דמות במשפחה שלך כמו דודה, סבתא, שאתה תוכלי לשוחח ולשהות בקרבת, לקבל חיבה, תמיכה ולתת גם.
בנוסף את צריכה טיפול, אין מנוס מזה, את יכולה לפנות למחנכת וליועצת ולבקש שיפנו אותך לפסיכולוגית העירייה אם יש במקום מגורים שלך אחת כזאת, או לעובדת סוציאלית לנוער. כך תוכלי ליצור איזה קשר ראשוני עם מישהו שבאמת יראה אותך, יבין לליבך ויעריך אותך. וגם כדי לקבל עזרה מעשית בבעית היומיומיות ובבעיות שיש לך עם ההורים כמו הרגשות הקשים שיש לך כלפיהם. לא חייבת לספר ליועצת את כל הבעיות שלך, אך לשתף זה איכשהו גם להיראות, ולהיות מובנת.אם את לא משתפת, את מרחיקה. את יכולה אולי גם לבד לחפש את הטלפון של אגף הרווחה במקום מגורייך ולבקש עובדת סוציאלית שמטפלת בנערות, אם מאד קשה לך לפנות ולמורים.

אז, צעד קטן של אומץ ולקיחת סיכון מבחינתך יכול להיות משמעותי לשינוי העתיד והחיים שלך
היוזמה אצלך כי מההורים לא תבוא.

מחזיקה לך אצבעות
תכתבי לי שוב אם את צריכה

שלי ורדי

את מקסימה ואין לך מושג איך נגעת לליבי, את אולי רחוקה ממני ואנחנו מדברות דרך המחשב אבל העצות שנתת לי זה עצות שאני נותנת לעצמי בכל רגע ורגע. תמיד שמישהו מסתכל לכיווני אני אומרת לעצמי "יאללה טליה, לכי דברי איתו תראי לכולם שאת כן יכולה להיפתח"..אבל אני לא. אני לא מסוגלת לדבר עם אנשים על דברים רגישים, אני פשוט לא יכולה אפילו לקבוע פגישה עם עובדת סוציאלית. קורה לי לפעמים שאני יושבת בכיתה ואני רוצה לשאול את המורה בסוף השיעור משהו, ובסוף תופסת רגליים קרות ובורחת להפסקה. אני יכולה לשבת במשך חודש בבית בלי להזמין אף חברה וזה לא מרגיש לי מוזר. כי גדלתי לצד עצמי, יש לי אח תאום את זה לא ציינתי..ואנחנו מרוחקים. הביטוי "כמו אחים" לא תופס בינינו כי אנחנו לא משתפים זה את זה ברגשות, אני לא יודעת אם גם הוא פגוע מההורים שלנו.
אני לא יודעת איך אני אוכל להתחתן עם מישהו כשאני לא יכולה לחשוף רגשות. אני חושבת על חתונה כבר מגיל 15 בערך כי אני מתה כבר לצאת מהבית, אני רוצה בצבא בסיס סגור, לחזור אחת לשבועיים, פשוט להתרחק מכל מי שריסק אותי במשך הילדות.
את חשובת שאני במצב אבוד?.. אשמח לשמוע ממך את אולי לא תאמיני אבל הפורום הזה הוא שנותן לי את הכוח, את התקווה שאולי פסיכולוג וירטואלי הוא זה שיעזור לי אם קשה לי פנים מול פנים לדבר.