הורים וילדים

שלום רב,
יש לנו בבית 3 בנות מתבגרות - גילאים 15,12 ו10.
הבנות בסך הכל מקסימות -הן מאוד מקובלות מבחינה חברתית, יש להן דעה, בטחון עצמי. אווירה בבית מאוד כיפית, יש הרבה ערכים של משפחה, כבוד הדדי בין כל חברי המשפחה.
גם מבחינת התנהגות - בסך הכל הכל טוב, פרט למקרים בודדים של שובבות של בת הקטנה.
אני בעיקר הייתי רוצה לשאול מה דעתך על מעורבות שלנו כהורים בנושא לימודים. עד כמה חשוב לנו (או אולי כלל לא חשוב) לדרבן ילדים שלנו ללמוד, להסביר להם כמה זה חושב, במיוחד בגיל כזה שהם כבר לא קטנים ולמעשה נמצאים בתהליך ההתבגרות.
בנות לומדות בסך הכל סביר פלוס. יש ציונים טובים לרוב, אך מבחינת השקעה בבית בלימודים – היא שואפת לאפס. אנו מנסים לעזור ולכוון – יש עזרה של מורה פרטי בכמה נושאים, עשינו אבחון לבת הגדולה. אין שום בעיות מיוחדות, אך ילדים פשוט לא משקיעים בלימודים, יש להם סדר עדיפות אחר – חברים, פרויקטים חברתיים, חוגים וכו'. אני כלל לא מזלזלת בתחומים אחרים, אך משום מה אני קצת בלחץ, במיוחד בנוגע לבת הגדולה – שנה הבאה היא תתחיל לימודים בתיכון. כשאני מזכירה לה בעדינות שיש לה מבחן, היא אומרת לי "למה את בלחץ? אני זו שצריכה להיות בלחץ, לא את". בתוך תוכי אני מסכימה איתה, זה באמת אחריות שלה להכין את עצמה למבחן, אך משום מה קשה לי "לשחרר" ולסמוך אליה. יש הרבה פחדים נסוג שהיא לא תוכל לממש את עצמה (אולי בגלל שאני כך מרגישה בנוגע לעצמי?), יש פחד מה סביבה והורים שלי יגידו במידה והיא לא תהיה מספיק טובה בלימודים?
ברור לי שכל זה באה מרקע של חינוך הסובייטי שקיבלתי – בעיקר לעשות מה שהורים אומרים, אם אתה לא לומד – אתה לא טוב וכו'..בעלי חושב אחרת (יליד ישראל). הוא בטוח שאנו בכלל לא צריכים להתערב, רק לכוון קצת במידת הצורך ולמסור את האחריות לגמרי לילדים. הן בוגרות ואת יכולה לסמוך אליהן – כך הוא טוען. אני מסכימה שאפשר לסמוך אליהן אך כפי שאמרתי קודם, קשה לשחרר את הדפוס של מעורבות יתר, של פרדיגמה מסוג "רק הורים יכולים להחליט בגיל הזה", "ילדים רוצים רק לשחק ולא לעשות כלום", "אם לא תלמדו קשה לא תשיגו כלום".. ועוד. אני מבינה שכל זה שטויות ולא תמיד נכון, אמונות מסוג זה לא משרתות אותי, אך משום מה איכשהו אני תקועה.