קושי להתגבר על פרידה

לפני כשלושה וחצי חודשים חבר שלי נפרד ממני,אחרי 9 חודשים של זוגיות.אומנם הקשר היה יחסית קצר,שמתוכו בילינו רק מחצית מהזמן ביחד מאחר והוא היה איש קבע שחזר רק בסופי שבוע הביתה,אבל עדיין הקשר היה נורא עמוק,לפחות מבחינתי.לא קיימנו יחסים מאחר ואני הבהרתי לו כבר מהשיחה הראשונה שלנו שאני שומרת את עצמי עד לחתונה,אך זה לא מנע ממנו לנסות לשכב איתי אחרי מס' חודשי היכרות.אני לא נכנעתי,אפילו שנורא רציתי.אהבתי אותו באמת ובתמים,נתתי לו כל מה שיכולתי לתת חוץ מהבתולים שלי.רוב הפעמים שהיינו יחד נשארנו בעיקר בבית,ואם לא,אז היינו הולכים לקולנוע,לטיילת או לבית קפה קרוב.לא הלכנו לשום טיולים עוצרי נשימה,לא היינו בשום חופשה חלומית בסוף שבוע ולא עברנו מסעות רומנטיים ביעדים אטרקטיביים.כלום.היינו פשוטים ורגילים.לא מעבר.לי זה ממש לא הפריע,והייתי בטוחה שגם לא זה לא ממש משנה.וככה העברנו את החודשים עד שיום אחד הוא נפגש איתי ובלי הכנה מוקדמת הכריז שזה נגמר.אמר לי שהוא לא בנוי לחתונה(למרות שמהדייט השלישי הוא כבר דיבר על זה,לא אני),שהוא רוצה חופש ושהוא לא יכול יותר להתאפק בתור גבר ולחכות לי.
עכשיו,אחרי שלושה חודשים וחצי מהפרידה,אני עדיין כואבת ובוכה המון והוא כבר יוצא עם מישהי חדשה בחודש האחרון.הם הלכו לטיול בחיק הטבע,צילמו תמונות,היא כבר קוראת לו בשם חיבה והאהבה ביניהם פורחת.
נורא קשה לי ביום-יום,אני מריצה לעצמי בראש שוב ושוב איפה טעיתי ולמה זה קרה ואיך הוא החליט בכזאת קלות לזרוק הכול לפח,כאילו שמעולם לא הייתה בינינו אהבה?
אני בת 23 וחצי,מובטלת,רווקה,בתולה זקנה שאף אחד לא באמת רואה-ככה אני מרגישה.בזמן שהוא כולו מחויך ומאוהב,אני עדיין אוספת את השברים,מנסה להרכיב את הלב שוב מחדש,ולמרות שאני כן מנסה להכיר בחורים חדשים דרך אתר היכרויות שבו הכרתי גם אותו,אני לא מצליחה.זה פשוט לא קורה.
אני לא הולכת לפסיכולוגית,אני לא מעוניינת בטיפול פסיכולוגי,לא רוצה את כל הכדורים שדוחפים רק כדי להרגיש מעט הקלה.
אני אשמח לקבל עצה,דעה,הכוונה מועילה. תודה .