הוא פחות אני יותר

שלום,
אני בזוגיות כבר שנתיים, שנה גרים ביחד.בני 26
הבחור גדל ללא אב (לאחר שנפטר כשהיה בן 9), אחיו חלה לא מזמן והבריא, אח אחר נפצע קשה במלחמה. הוא עבר הרבה, הרבה מאד. זה רודף אותו כל הזמן. בהתחלה היה סקס נהדר הכל היה טוב. אחרי שנה, כנראה כשהרגיש יותר פתוח, התחלתי להבין שאין לו חשק כל כך, הוא לא יוזם, הסקס לא משהו( מרגיש שהוא לא איתי עד הסוף בזמן היחסים),אין כל כך תשוקה וגם נודה שהוא לא אוהב להתנשק עם הלשון.. מה שמאד מפריע לי פתאום אני קולטת את זה אחרי כמעט שנה.(נשמע ממש התיאור המושלם לגבר הבוגד, אך אני באמת מאמינה בלב שלם שהוא לא ) דיברנו על הכל. הוא אוהב אותי ולא מראה סימנים אחרים. אך אני בעצמי עזבתי את בן הזוג הקודם לאחר 6 שנים כשהבנתי שאני לא מעוניינות בו יותר וזה בא לידי ביטוי בכך שהפסקתי לשכב איתו.. וזה הפך אצלי לטראומה, אולי הנוכחי כבר לא אוהב אותי? כי אנחנו שוכבים מעט. כל הזמן הוא מוטרד מענייני עבודה, בתור גבר בעל שני תארים ועבודה לא רעה .. הרבה חושב על החיים באופן שלילי ומאד סקפטי. אנחנו שוכבים רק בימי שבת כי זה היום שהראש פנוי וגם לפעמים פעם בשבועיים שלושה. זה מאד מעליב אותי ואפילו עכשיו יורדות לי דמעות. גם הקטע עם הנישואים לא מגיע מצידו וזה גם אחרי דיבורים בניינו על הנושא.. הוא טוען שתקוע בהרבה דברים בגלל העבר שלו ובגלל הדרך שבה גדל, אין לו גב, אין מי שדוחף מכיוון המשפחה, שמעודד.. ואני מרגישה חסרת בטחון סביב החברים הנשואים שלנו ואני תוהה האם זה יהיה כך כל החיים ? אולי אלו נורות אדומות? אבל מצד שני הוא הגבר המושלם, טוב הכמעט מושלם. עוזר, תומך, חבר, אוהב..איך אני יכולה לשפוט אותו כשבחיי לא עברתי רבע ממה שהוא. מפריע לי שאין סקס בתדירות יורת גבוה ושאני לא מקבלת הצעת נישואים.