זוגיות בצל מחלת נפש

הי.
אנו נשואים כ3 שנים אחרי חברות של מספר שנים דומה, אשתי ואני בני 27.
אשתי נפגעה מינית בילדותה בהיותה כבת 10.
לאורך השנים הוזנחה מאד הפגיעה הזו למרות שהביטוי שלה היה באנורקסיה ובדיכאון קליני חמורים.
רק לאחרונה ולאחר הרבה מאמץ נפשי היא החלה לטפל בכך ע"י פסיכיטר (תרופות אנטי דכאוניות) ופסיכולוג קליני לטיפול פסיכולוגי במקביל.
אפשר להבין כמה השפעה יש לדברים על הזוגיות שלנו.
מבחינה רגשית היא מנותקת באופן כמעט מוחלט מרגשותיה - לא יודעת מה נעים לה או לא ומתי ואם בכלל... לא לומדת או מנסה להכיר את הצרכים הרגשיים שלי, לא מתעניינת ברגשות הסביבה, יחסים בין אישיים (עבודה וכו') לא מוצלחים מתקשה בלהביע ולקבל אמפתיה ועוד...
מבחינה מינית המגע הפיזי - שואף ל 0, יחסי מין בתדירות נמוכה (כ10-12 פעמים בשנה), זמן קיום יחסי המין מאד קצר ואם הוא מתארך היא מאבדת סבלנות - מה שכמובן מקצר אותו... היא לא סובלת מגע שפתיים על כל מקום בפניה - כולל נשיקה, לא מסוגלת בשום פנים לגעת באיזור איבר המין שלי ובסביבתו ברמת סלידה ממש. מעבר למגע ההכחי לצורך קיום יחסים כמעט ואין מגע - כל מגע אחר
הגעתי למצב שבו אני כבר לא בריא נפשית מעבר לחרמנות ולתסכול שאני מנסה תמיד לדכא (ודי מצליח לשמחתי/צערי) אני די מאבד את הסבלנות אל כל הסיטואציה.

חשבתי שמין מהצד יכול לשחרר את המתח הזה. ניסיתי - אכן מרגיע. אבל ממש לא מספק את הצורך בבת זוג.

לא רוצה לעזוב אותה.

אבי