יחסי מין לאחר סרטן

אני מבין את יאושך...יש מה לעשות וזוגות רבים חוזרים לשגרה...
אותה מחלה התוקפת את גופה של האישה (ויש אחוז מסויים גם של גברים, אך הפעם לא אתייחס לסוגיה זו), מביאה לתוך הריקוד הזוגי אתגר התמודדותי שאינו קל כלל ועיקר.
מה יהיה? למה זה קרה? האם הרופאים באמת יודעים ואומרים לי הכל? אני לא כל כך יודע מה היא מרגישה? אני לא כ"כ יודע מה לעשות? היא תחייה? מה יהיה עם הילדים? היא תמות? די אני קם ובורח...אני לא יכול! לא, לא אני חייב להישאר אני אהיה שם בשבילה עד ש....יהיה אשר יהיה אופפפפפ... כל חולי ונכות כזו או אחרת של אחד מבני הזוג מערער את הדינמיקה המאוזנת של הזוגיות והמשפחה. מחלת הסרטן מביאה אל המשפך הזוגי, שינוים מבכל המרכיבים הזוגיים שהיוו שיגרה עד היום.
עם התקדמות הרפואה הטיפולים המיטיבים ומעריכים חיים של חולות סרטן השד, נוצר מצב לאורך זמן, שההתמודדות הממושכת עם המחלה, אינה רק מנת חלקן של הנשים הלוקות במחלה, אלא גם של בני זוגן החיים לצידן. סיכויי ההחלמה המביאים אופטימיות ללב, לצד מידע רב ומבלבל, מניעים את הנשמה בין ייאוש לתקווה, בין רצון לוותר לכוחות להילחם. אותו בן זוג שהופך להיות חלק מהצוות המטפל, נכנס למקום של נטילת אחריות, דאגה לטיפולים וכו'. כל אלו ואחרים מעלים את העומס הנפשי, את רמת החרדה, מרכיב מחשבתי אובססיבי ה"טוחן " את המוח והנפש בעניין חולי, נכות ומוות, וכמובן מרכיב של עצב ודיכאון.
במחקר שהתפרס בנושא בשנת 2011 ב Journal of Clinical Oncology נחקרו חולות סרטן ובני זוגם, הסתבר שקרוב ל 40% מבני הזוג שנטלו חלק בטיפול, שככל תמיכה רגשית, עזרה פיזית, טיפול במשפחה ועוד, חוו דיכאון. מחקר זה פותח בפנינו את הבנה על מרכיב התקשורת וטיב התקשורת הזוגית, כמנבא לקושי הרגשי של בן הזוג. ככל שהקשר והתקשורת הזוגית, פתוחים וחבריים יותר, יש פחות דיכאון, פחות הימנעות ויותר תפקוד תקין בקשר.

השינויים חלים על כל תחום בזוגיות ובמשפחה. חלוקת התפקידים בבית משתנה. כל הקשור בסדר וניקיון עובר להיות נחלתו של בן הזוג הבריא כי אין ביכולתה של בת הזוג ואין במצפונו של בן הזוג את היכולת לאפשר לה לעשות זאת. כל נושא הילדים והטיפול בהם, מהמטלות הפשוטות של שיעורים, הסעות, אוכל, וכו' ועד המטלות הקשות הקשורות בביטוי רגשי, עוברות לבן הזוג. הפנאי ביחד, אם נשאר בכלל והפנאי לחוד, מקבלים גוון חדש ושונה. איפיון כזה שהזוג לא הכיר עד היום. הכל מופנה כלפי בת הזוג החולה ועל פי מהלך מחלתה יישק דבר. יש מעט מאוד, אם בכלל פנאי יחד, שלא לדבר על הפנאי לחוד. המיניות, הופכת להיות כמו "הארץ המובטחת"......רואים אותה מרחוק בלבד. אך הרבה לפני מיניות, הרי אנו יודעים שיחסי מין זה קודם כל יחסים, ואחרי זה מין! אז אם זה כך ושם המשחק הוא אינטימיות, אז מה בעצם קורה לה? הרי האינטימיות מאוד חשובה בקשר. חשוב לנהל שיחות פתוחות באשר למרכיב הרגשי, לצרכים, לרצונות, לבקשות, מבלי לחשוש להעמיס, להטריד וכו'. חשובה מאוד אינטימיות פיזית. חיבוק ליטוף מגע שהוא חיצוני ולא מגע מיני מלא. כל בן זוג ודרכו שלו. יש כאלו שיפתחו את פיהם וידברו את אשר על ליבם. אחרים, יחרישו וישמרו את הכל בביטנם. לכל דבר יש לתת את הדעת, ולכבד.
ואולי לסיום חשוב לדעת ש לאחר סיום התהליך הטיפולי, הרבה זוגות מצד אחד חוששים לחזור לשגרה, מצד שני רוצים לקפוץ אליה ועליה במהרה. חש