נויה לא גומרת

הי נויה

למרבית הבעיות יש פתרון. ואין סיבה שאצלך זה יהיה אחרת, למרות שאת וודאי בחורה מיוחדת וסיפור החיים שלך הוא ייחודי רק לך.
כאשר קיימת ברקע התעללות מינית - ואת מספרת את העניין בגלוי וביושר מעוררי הערצה - נדרש קודם כל טיפול ברמה הנפשית-פסיכולוגית.
האם עברת משהו כזה?
משם אפשר להתקדם ולראות אם נדרש משהו נוסף.
לעת עתה, כדאי בעיקר להכיר במצב ולעשות תיאום ציפיות מראש: "אני הולכת לגמור אחר כך, לידך אם תרצה, באוננות". באותו גילוי לב שכתבת כאן תוכלי להציג הצהרה כזו גם לפרטנר רציני.
אם זה לא בשל להציג לו את זה, לפחות תקיימי את תיאום הציפיות הזה עם עצמך, בהנחה שזה "סידור זמני".
לכן הכי חשוב - לא להתחמק וללכת לטיפול.

בהצלחה

ראשית, תודה על התייחסותך.
שנית, עברתי טיפול פסיכולוגי סמוך לאירוע. לדעת הפסיכולוג הטיפול היה קצר וטוב מהמצופה. אני מודה שככל שהתבגרתי הבנתי עד כמה המצב לא טוב והטיפול לא היה יעיל כלל. לא הצלחתי להתחבר למטפלים נוספים (ניסיתי עוד כמה פסיכולוגים מגיל 17 עד 20).
למזלי זכיתי להכיר בחיי בני זוג נפלאים וקומץ חברים מדהימים שתמכו, הכילו עזרו והיו בשבילי. האנשים האלה עזרו לי מאוד להתגבר. אני חושבת שהיום אני בסדר. זאת אומרת שנכון להיום אין לי רגשי אשם, אני מאוד מרוצה מהמראה ומהגוף שלי, אני מאוד בטוחה בעצמי ובאיכויות שלי, אני אוהבת את עצמי (זה לא מובן מאיליו, זה אחרי שנים של עבודה).
ובכל זאת, אין לי תחושה בדגדגן או בפטמות בכלל!

מי (גניקולוג/סקסולוג/פסיכולוג) יכול לאבחן האם הבעיה היא פזיולוגית או פסיכולוגית?
מהן שיטות הבדיקה והטיפול לבעיה כזאת?

שאת יודעת שהטיפול היה קצר ולא מספיק כדי לכסות את כל הספקטרום.
כלומר גם לך ברור שיש פה כמה נקודות בלתי פתורות.
חברים וסביבה תומכת הם נהדרים והם יכולים לסייע בהתמודדות עם כמה נקודות "רכות" שנמצאות במעטפת של האישיות כגון אלו שציינת במכתבך. אבל הם וודאי לא יכולים להכנס למימד של הבעיות שאת מציית כמו סלידה מנשיקות.
עברו עליך שנים של הפנמה והתבגרות, והחברה הסובבת אותך תמכה בך ונתנה לך כוח כדי שתוכלי לשוב לטיפול ולהשלים בו את החסר.

למעט במצבים קיצוניים מאוד של גרימת נזק במערכות עצבים - לא אמור להיות אבדן פיסיולוגי של יכולת החישה. את עצמך אומרת שאת מאוד מודעת לגופך ולמיניותך (כלומר הם נמצאים שם 'תקינים' לחלוטין), ושאת גומרת באוננות עם היד - כלומר האיזורים הארוגניים שלך מתפקדים פיסיולוגית כראוי.
זה מתחיל ונגמר במימד הנפשי.

כמה שאלות על קצה המזלג (בשום אופן לא תחליף לטיפול):
האם באותן פעמים שכן הצלחת לגמור עם פרטנר אלה היו סצינות "קיצוניות" יחסית במובן של BDSM וכד'? וכשאת מאוננת - על מה את מפנטזת?
עניין אחרון - איך את מסבירה לעצמך את העניין של רתיעה מנשיקות?

הבהרה: גם באוננות אין לי תחושה בדגדגן, אני פשוט נוגעת בנקודה אחרת. זה ממש כאילו הדגדגן נצרב זה לא אובדן תחושת עונג, זה אובדן תחושה בכלל.

אני גומרת עם גבר נפלא שיש בינינו התאמה מינית מושלמת. הוא פורט על אותה נקודת עונג ביעילות.
אוהבת פיסטינג.

הפנטזיות שלי הן משתנות, תנוחות שונות, וגינאלי/אורלי/אנאלי, נשים וגברים, BDSM, ממש הכל מכל וכול כיד הדימיון הטובה.


לגבי הרתיעה מנשיקות, הדחקתי כמעט הכל חוץ מאשר סצנת נשיקה גועלית במיוחד. כשגבר מתקרב קרוב מידי אני פשוט מתנתקת וזה לא משנה כמה אני אוהבת אותו או נמשכת אליו.

כדאי לך ללכת ולהשלים את מה שאת עצמך מגדירה כתהליך שלא הושלם.
רצוי לחפש מטפל/ת עם התמחות בתחום הזה כמובן, וכזה שידוע עליו שמפנה לסקסולוג בשעת הצורך.

בהצלחה...