בעיות עם הכלה והבן

בני נשוי 7 שנים + 3 ילדים קטנים (3,2,1,)
לכלתי רגשי נחיתות והערכה עצמית נמוכה מאד. דוגמה: כשסיפרתי לבני בנוכחות כלתי שחברה שלי התלהבה ממנו ומיופיו, כלתי נפגעה מאד כאילו אמרתי משהו רע עליה..... כשרציתי להציע טיול גברים בן יום במשפחה כי לגברים במשפחה יש יום הולדת בתאריכים קרובים, כלתי נפגעה מכך ש"אני רוצה להפריד ביניהם" .
כשנולד הקטן והגעתי לעזור עם הילדים חטפתי פרצופים חמוצים. (המרחק בינינו כ - 30 דקות נסיעה. לנו יש רכב אחד . לא תמיד ברשותי) חשבתי שאולי היא עייפה, אולי לא ישנה טוב, אולי לא מרגישה טוב. עשיתי כמיטב יכולתי והגעתי בימים בהם הייתי פנויה. אני עובדת חלקית ולא פנויה תמיד. היא תמיד כעוסה. לא התייחסתי והמשכתי להגיע. היו מקרים שקבעתי להגיע בשעה מסוימת אבל לא ישנתי בלילה (הגיל...) והתקשרתי ליידע שאאחר בשעה. כלתי הגיבה בכעס "אז אל תגיעי לא צריך"... אם אני מבקשת שתעזור לי לרדת למטה לטייל עם הילדים כי קשה להוריד שלושה, אין מעלית. היא אומרת לי "אז לא צריך..." ולא עוזרת לי. כשאני כותבת עכשיו, רק עכשיו אני מרגישה הרבה כעס. בזמן שזה קורה אני תמיד מבליגה.
בשיחה עם אחותי כלתי טוענת שאני לא עושה כלום ורק מגיעה כדי לעשות ווי. כשנשאלה כלתי מה אני לא עושה? היא אמרה - ספונז'ה! שאלה אותה אחותי - אמרת לה? ענתה כלתי - אני מתביישת. אז איך אני אמורה לדעת?? חוץ מזה אני לא רוצה לעשות אצלה ספונז'ה. קשה לי. אני גמורה מעבודות הבית שלי ואני כבר לא צעירה.
מפה התחיל כעס איום ממנה אלי. וגם הבן שלי משתתף בחגיגה. שניהם טוענים שאני לא עוזרת. כאילו שאני חייבת להם. יום אחד שניהם התקשרו וצעקו עלי ורק עלי. לא על בעלי. הוא לא מוכן לספוג צעקות וצועק בחזרה - "תקפצו לי". ואכן עוזבים אותו. לי קשה להיות קשוחה. בעלי טוען שאני הבאתי זאת על עצמי בעצם שתיקותיי , בכך שאני אומרת על יריקות בפרצוף שזה גשם!
ביום ששניהם צעקו עלי. החלטנו בעלי ואני להפסיק להגיע ולנתק מגע.
כך חלפו 3 חודשים. אני מתה מגעגועים לילדים. הם לא מתקשרים. אנחנו לא מתראים.
כתבנו להם מכתב אוהב . לא זכינו לתגובה. התקשרנו מספר פעמים ולא נענינו.
במשפחה בעיות בריאות (לא אצלי) ואני מטפלת בנושא שגוזל ממני שעות, כוח ואנרגיה. הבן שלי לא מתקשר לדעת איך הבריאות ורק חושב על הקושי שלהם.
נעזרתי במטפלת מוסמכת. שטוענת שכלתי ובני בלתי אפשריים. ושהזמן יעשה את שלו. האומנם? מה עצתכם לעשות עכשיו?
תודה