אהבה שהלכה

עשיתי את טעות חיי!
התחתנתי עם גבר שמבוגר ממני בשני עשורים אין בננו התאמה אין שפה משותפת. אנחנו רואים את העולם והחיים בצורה שונה לגמרי מה שגורם למריבות רבות.
הוא בן אדם טוב בסה"כ שעוזר לי בבית ונותן לי מה שאני והילדים צריכים אבל גם איש הפכפך פעם מחייך פעם כועס. דקה אחת טוב לנו ביחד ודקה שניה הוא מתפרץ צועק ומקלל. הבעיה שההתפרצויות האלו שלו הן לא צפויות אני אף פעם לא יודעת מה ידליק אותו. לכן למדתי כל הזמן להיות על המשמר ולחכות להתקפה הבאה.ואולי גם לנטרל אותה שהיא באיבה לפני שתתלקח לאש ומריבה שקשה לכבותה. אבל כל זה לא נותן פשוט לנוח ביחסים פשוט לחיות לי בשקט ולסמוך שהכל בסדר. המתח שלי גואה במיוחד שאנחנו בחברת אנשים. (למשל שמזמינים אותנו לארוחה וכו) כי אז שמתי לב יש לו נטיה להתעצבן על כל דבר קטן ולריב איתי ולהעיר לי ואני שמפחדת מבושות והשפלות עומדת על קוצים
הוא גם מעיר לי כל היום על כל שטות. כשהוא מתעצבן הוא אלים מילולית כלפי מקלל קורא לי בשמות גנאי .לפעמים בועט ועושה נזק לחפצים פעם כבר היה אלים פיזית..
כל זה כבר גרם לי לא לאהוב אותו. אני מרגישה שככל שאני מתבגרת ההבדלים שבננו מתחדדים (או שאני מודעת להם יותר?) הפעם גודל והולך והאהבה מזמן כבר לא קימת.אני מרגישה שמאז שהתחתנתי איתו במקום להתפתח ולהתקדם אני רק חוזרת אחורה למקום שאני לא אוהבת.
הייתי עוזבת מזמן אם לא הילדים והפחד הכלכלי. איך נסתדר לבד?
וגם די אכפת לי ממנו. ואולי גם אוהבת? אבל זו אהבה שונה אני מרגישה שאני דואגת לו כמו לאבא . כמו לבן משפחה. לא כמו לבן זוג. אני מרחמת עליו לא רוצה לפגוע בו הוא בסהכ בן אדם די טוב ומשתדל.
אבל לי לא טוב!
עלי גם להוסיף שהתחתנתי מתוך אהבה גדולה אהבתי אותו כמו שלא אהבתי אף אחד.ולא היה אכפת לי והמצב הכלכלי שלו (אז הוא היה די תפרן) ורק רציתי להקים איתו משפחה ולעשות רק איתו ילדים. אבל כל היחס המשפיל שלו והסבל הנפשי שעברתי בנשואים הללו כיבו את האהבה שלי אליו אני חושבת שמה שנשאר עכשיו זה רק ההרגל וכמובן הפחד. ושאני רואה אותו קצת כמו אבא שלי ולא היתי רוצה שזה מה שיעשו לאבי.