יחסיי עם עצמי ועם הילדים והבעל

אני בת 42 אוטוטו אמא לשני ילדים בגילאי 6 ו- כמעט 3. יש לי בעיה רצינית מאז שהתחילה שנת הלימודים.
הבן שלי המשיך בגן שהיה כבר לפני שנה אבל עשו חילופים במטפלות ואין לי קשר טוב איתם. רציתי להעביר אותו גן אבל לא עשיתי זאת בזמן. הילד שלי לא מתפתח טוב ונראה שהגן לא עושה מספיק בשבילו.
הבת שלי נכנסה לכיתה א' ומשם יש לי טראומה רצינית ורגשות אשם וצער. לפני תחילת שנת הלימודים היו אמורות להיות שני כיתות רק ולבסוף התברר שיש שלוש כיתות. אמרו לי שיש שני מורות וכדאי לי לבחור באחת המורות כי היא טובה והשנייה היא לא כי היא הייתה אישה מוכה. הקיצר, הלכתי וביקשתי את המורה הזו מבלי להכירה מבכלל אלא על סמך התרשמותה של ביתי בביקור בבית ספר שהיא הייתה במסגרת הגן. לבסוף היו שלוש כיתות ובאה עוד מורה מקסימה ורציתי להעביר אותה לכיתה הזו אך לצערי לא עשיתי זאת בזמן.
הסתבר שהמורה שלה לא עושה באמת בשביל הבטחון העצמי של הבת שלי ולא מיידעת אותי בכך שהיא לא מכינה שעורים.
במפגש הראשון לפני תחילת השנה שהם נכנסו לכיתה הבת שלי לא מצאה את מקומה בין הילדים ואני ניסיתי לעזור לה ולא הצלחתי כל כך ולבסוף היא בכתה מול כל הילדים ומאז היא נתפסת כילדה שבירה שכל אחד מציק לה.
השגרה מאז הבית ספר נוראית- בתחילה יומיים לקחתי אותה והחזרתי ויום אחד שלא לקחתי אותה אז בעלי החליט שהוא לוקח אותה ומאז חיי גיהנום. הוא חוזר מאוחר, אני לא יוצאת כבר מהבית בבוקר אלא רק מביאה בצהריים ונכנסתי לדכאון.
הבת שלי לא לומדת ואני לא שם בשבילה והיא לעומת זאת כל הזמן איתי כי אין לה חברות ואני לא שולחת אותה לחוגים וכל הקשרים שלי התנתקו. וכבר נמאס לי להיות איתה כל הזמן. אני לא מטפלת בה כבר מבחינת אוכל, טיפולים וכו'.
יש לציין שהבת שלי הייתה ילדה מבריקה וחכמה מבחינת לימודים וכולם דיברו עליה.
הילדה שלי מאוד זקוקה לי ואני זקוקה לעצמי ולחיים שהיו לי פעם.
היחסים שלי עם בעלי גם מאוד התקלקלו גם היחסים עם המשפחה וגם היחסים עם השכנים והחברים בשכונה.
אני מרגישה אבודה בגלל שהקשר שלי עם הילדים הוא לא מה שהיה.
אין גם גבולות בבית והבית מבולגן .