רוצה להיות מסופקת בנישואים שלי

שלום.
אני נשואה מספר שנים ומכירה את בעלי כמעט עשור, שנינו היינו סטודנטים. הכרנו כשהייתי צעירה מאוד (20) והייתי מאוהבת בו, כיבדתי אותו והייתי אופטימית לגבי העתיד שלנו. החלטנו להתחתן מהסיבות הנכונות: אהבה ורצון להקים משפחה.
מאז בעלי סיים את לימודיו (תואר ראשון בתחום ריאלי) ולאחר עבודה ראשונה בחברה מבטיחה הוא פוטר, ועד היום אינו מצליח למצוא עבודה טובה בתחום. הוא עובד במשרות קרובות לתחום שלו, אבל מרוויח מעט מאוד, בעוד שבתחום שלו הוא היה יכול להשתכר משכורות גבוהות. מדובר בשנים של הכנסה נמוכה שגמרה לנו את כל החסכונות מהחתונה.
אני עצמי סטודנטית עדיין, למדתי מספר תארים בעזרת מלגות ואני עתידה לסיים את לימודי בקרוב יחסית (בעוד כשנה) ועבודתי תהיה מובטחת, וגם שכר מעל הממוצע. מדובר בתחום "בטוח" שמרגע שמסיימים ללמוד אין סיכוי לאבטלה, וגם השכר יפה (לא רוצה לחשוף פה יותר מידי על עצמי).
הבעיה - בעלי התגלה כחסר אמביציה, מסתפק במועט (למרות שאני סובלת מזה), לא "גבר" בעיני ולא ראוי לכבוד מצידי. בנוסף הוא ויתר על כל תחביביו מאז שנולדה הבת שלנו (מפגשים חברתיים וספורט), מה שחמור מאוד בעיני.
הוא אוהב אותי ומכבד ומעריך אותי, אבא טוב לילדה שלנו ושותף פעיל בבית, אבל אני לא מחזיקה ממנו כמו פעם. גם בגלל הגישה שלו וגם בגלל הכעס שלי כשאני לא יכולה לקנות מצרכים בסופר בלי לספור כמה מזומן יש לי בארנק כדי לא להביך את עצמי בקופה ולהתחיל לבטל מוצרים.

מה לעשות? הבעיה רק אצלי? או שגם הוא לא בסדר? אני כבר לא יודעת אם הוא הגבר הנכון בשבילי ואני צריכה לחכות בסבלנות עד שארוויח בעצמי או שהתקופה מאז שהתחתנו מוכיחה לי שטעיתי והוא לא מי שחשבתי שהוא.
אני מנסה לחשוב שהוא טוב עבורי וזה בסדר שהוא לא שאפתן כמוני, ואפילו נוח, כי בעתיד אני אצטרך לעבוד שעות ארוכות וטוב שאנחנו לא מתחרים אחד בשני מי יוכל להישאר בעבודה ומי ייאלץ לוותר על קריירה גדולה, אבל מגעיל לי שאני חיה עם גבר שאני לא יכולה להעריך ולהתגאות בו.
אני מרגישה שמצד אחד אני ביצ'ית שאני לא מעריכה את ההקרבות שהוא מוכן לעשות בשבילי, אבל מצד שני אני ממורמרת שבעלי משעמם אותי, לא שואף גבוה בשום תחום ולא גורם לי להעריץ אותו. אני רוצה לרצות להרוויח אותו, לפחד לאבד אותו, אבל אני לא. אני בכנות בטוחה שהוא לא יעזוב אותי לעולם ואני לא צריכה לעשות כלום כדי "לשכנע" אותו להישאר. כאילו אני כבר לא בליגה שלו. אני מטופחת ומשכילה יותר עם פוטנציאל השתכרות פי שניים לפחות ממנו. אני קרה ורעה? או שגם הוא אמור לגרום לי לרצות להרוויח אותו? למה אני מרגישה שהתפשרתי כשעל הנייר כל חלומותי התגשמו (חוץ מהמצוקה הכלכלית בשנים האחרונות)? והחלומות שלי גדולים. לא דברים של מה בכך.
אני רק רוצה להיות מסופקת בנישואים שלי כמו שאני מסופקת מבחינה מקצועית ועם הילדה שלי.
תודה למי שקרא עד הסוף... אני יודעת שזו חפירה קשה, אבל יש בי מלחמה פנימית כבר שנים בנושא הזה.