לב שבור

שלום רב,

שמחתי מאוד לקרוא שבנך נמצא במערכת יחסים טובה וחיובית 3 שנים, ושיש קשר חם ואוהב ביניהם לבין המשפחה, ובינם לבין עצמם.
זה לא דבר שהוא מובן מאליו. ויש לברך על כך.

צר לי על הצעירה ועל הקשיים המשפחתיים שלה, אבל תודה לאל אתם מהווים תמיכה חשובה וטובה עבורה.

א. אין מחקר המעיד כי דכאון או מצבים אובדניים הם גנטיים.
אולם, לעיתים ילדים מעתיקים דפוסי התנהגות מהמשפחה.
אך לא נראה לי כי זה המצב פה. ניכר שהצעירה מתמודדת כראוי במצב. ואפילו מצאה לך משפחה "חלופית".
ב. נכון הדבר שבנך ישתף את חברתו כי את בסוד המצב המשפחתי שלה.
ושהיא תחוש יותר בטחון ותמיכה בדבר. שתבין את הצורך שלו גם בלהתייעץ ובלקבל תמיכה.

הצעתי היא, להמשיך לאהוב ולתמוך בצעירה ובזוג הצעיר.


ועל כל זאת תבוא עליכם הברכה.

בהצלחה!
טלי מנדיוק

תודה על התשובה
רציתי לחדד האמא הייתה מרכז הבית לפי הבנתי בשישי הסבתא (מצד אבא) הייתה מגיעה לארוחה כרגע אין את כל האווירה המשפחתית..האח הגדול הלך לקיבוץ ..החברה של הבן מגיעה אחת לשבועיים מהצבא (ושם לא יודעים כלום)וכשהיא בצבא כמובן השיחות ביניהם קצת במתח והיא די בלחצים וצעקות.
לפני כחודש אני ובעלי חזרנו מבילוי מאוחר ראינו את הבן בשיחה טלפונית איתה ועצבני מאוד ..היה לי מאוד קשה להוציא ממנו על מה ..בכל אופן היא כועסת שהוא לא מבין ולא תומך כנראה זה היה דיי בהתחלה כל העניין אצלה בבית ..התקשרתי אליה וניסיתי להרגיע אותה היא הייתה מאוד נסערת ואף אמרה שתעשה משהו לעצמה ..מזה אני חוששת כי היא לא יודעת שאני יודעת!!!
אני באמת מנסה לחבק ולתת הרגשה של בית חם לפחות פה ..יחד עם זאת קשה לי לראות שהיא מוציאה הכל על הבן הוא בעצמו לא יודע להתמודד עם דברים כאלה..ולחבק מאוד קשה שהיא נמצאת רחוק!!!
האם יש כלים/דרכים שאפשר להעזר בהם??

הגבול בין להיות מעורבת למתערבת הוא דק מאוד, וצריך להיות זהירים.
אני מציעה שאולי תפני לשיחה עם איש מקצוע על מנת לקבל את כל הפרטים, ולתת לך עצה טובה.