מרגישה שעיר לעזאזל

לא מסתדרת עם משפחתי. גרתי עם בןזוג ובזמן הזה היה נתק מסוים במשפחה כולם כעסו עליי שאני עם בחור לא יהודי. היה חשוב לי הקשר הזה והעצמאות שלי לעשות מה שברצוני ולא מה שמכתיבים לי, אולי אפילו המשכתי דווקא. אבי שהכי לא קיבל זאת נפטר אשתקד ואני מתחרטת שלא סיימתי את הקשר קודם/ שלא התאמצתי יותר לרככו. כשנפטר נפרדנו אני והחבר בצורה של נתק וחזרתי לגור עם אמי. אנחנו רבות המון לרב על מה אני ״צריכה״ לעשות בחיי להחליף עבודה וכו׳, אחי נכנס לויכוח גם ונדחף לנושא ואני רבה עם שניהם. אני ואחי מתווכחים בצורה ילדותית כשהוא בא לבקר מדי יום. שנינו בסביבות ה30. אני חושבת שהקשרים התחילו להיות פחות טוב בינינו בשנה האחרונה ואולי קצת לפני (הקשר הזוגי שלי השפיע. למה אני צריכה לקחת אחריות על כל הכעס הזה או שאני אגואיסטית?). צעקות וחוסר התחשבות מצידו כאילו אני חייבת לו משהו. אני מסננת את אחי :/ תמיד הוא מתגונן וכשאני עונה לו רב הזמן זה בחוסר סבלנות והוא עונה לי בלי קשר אבל אולי ממקום פגוע. אני מרגישה שמתחילה לסלוד או שכבר או ששונאת כמה שאולי יהיה קשה להודות אני מרגישה כעס רב כלפיו וגם כלפיה. שונאת שמתערבים לי בחיי. שהוא עונה לי בגסות ובצעקות ושלוקח לי דברים בלי לשאול, לא יודעת למה שונאת שהוא נכנס למרחב הפרטי שלי לחדר שלי או לוקח את המחשב שלי אולי יש לי בעיה לחלוק דברים או שזו החוצפה שלו שמעצבנת אותי ככ והרצון העז שלי לפרטיות. לפעמים הוא מנסה לבלות זמן איכות ביחד אבל לא בא לי כי מרגישה שנריב שוב ושהאנרגיה שלנו מתנגשת, הוא כאילו לא מישהו שבא לי להיות במחיצתו וזה קצת כואב להודות אבל לא יודעת מה לעשות. אני רוצה שכל אחד כרגע ידאג לעצמו ויסתדר בחיים סוג של מינימום קשר ומינימום התערבות בחיי. האוירה נורא שלילית. כשהוא בא הבייתה אני שומעת רק תלונות וכשאני באה הבייתה אמי שוב ושוב מדברת איתי על כל מה שאני לא רוצה לדבר ואני מרגישה שאני נדחקת לפינה. לא כיף לי לבוא הבייתה לנוח רק מתעצבנת, גם אבי היה מתעצבן מהר. לעבור זה אופציה פחות נוחה בגלל כספים ושכירות כמובן ולא בטוחה שזה זמן להתרחק עכשיו. אבל לפעמים אני רוצה להתרחק מרגישה זרות והרבה הרבה הרבה כעס ומחשבות רעות קצת מפחידות. אבל הרי ברור שאני כן רוצה אותם בחיי ושאנחנו צריכים להיות מלוכדים דווקא עכשיו. אבל שהם יהיו עסוקים בשלהם ולא בשלי גם אם הם לא מבינים אותי. מצד שני איך הם לא מבינים אותי/ לא נותנים לי את הספייס שלי/ לא סומכים עליי? אולי אני לא מראה בטחון אבל חושבת המון עם עצמי. מאשימה את אמי בפחדים שלי כפי שחונכתי לזהירות מוגזמת. קשה לי לנהוג בסובלנות. יש לי הרבה רעש בפנים והם מספקים לי גם רעש מבחוץ וזה מקשה עליי. אני רוצה שנהיה קרובים ומגובשים יותר. ללכת לגיסתי ולאחי אבל היה לנו גם נתק במיוחד לי ולגיסה כך שלא ברור לי כמה אני רצויה. יש איזשהם פתרונות/ טיפול משפחתי מוזל דרך הקופ״ח?