מרגישה ניבגדת מיום ליום יותר

אנו בני 60. אני מתפוצצת מקנאה כשאני רואה את בעלי מרבה בדיבור עם אחרים/ות ואיתי ממעט בשיחה. טוען שאותי רואה כל יום ומה שמדבר איתי מדבר גם עם אחרות. הוא מסוגל לעמוד לדבר עם אישה מסויימת שיתכן ומרתקת אותו שעות, ואיתי בקושי 5 דקות ביום ונותן הרגשה שעושה טובה שמקשיב לי. אני מרגישה כאין בגידה בערך הנישואין. אם היה מרבה לדבר איתי לא הייתי מתפוצצת מכאב ומקנאה כשאני רואה אותו מאד אמפטי , פתוח ומרבה בדיבור עם נשים וגברים. אני טיפוס מאד ביתי והוא פתוח מאד עם אחרים. אך מאד קשה לי לראות את השוני ביחסים. בתוך תוכי בא לי לגרום , לייצר בו קנאה עזה, להתנהג בהתאם שירגיש את כאבי ותסכולי. להרבות גם בדיבור עם גברים ונשים מול עיניו ושהתפוצץ מקנאה. הרי הוא "מורה" טוב בשבילי, אני חייבת להתנהג איתו בהתאם שירגיש את כאבי. מה דעתכם על הנ"ל האם זה בסדר מצידו למרות שיודע שכואב לי, להמשיך להתנהג עם אחרים/ות בצורה אמפתית ולהרבות בדיבור בשעה שעם אשתו (אני) הוא בקושי מדבר? אולי אין לו כבר מתח איתי? התרגשות? שעמום? קשה לי להתמודד עם דבר כזה, מה עלי לעשות כדי שאני אהיה החשובה לו יותר מכולם ושישקיע בדיבור איתי יותר מאשר עם אחרות. אני מרגישה כאין בגידה בערך הנישואין. מה עושים? תודה על העזרה שאקבל. אגב, לאחר ששוחחתי איתו, טוען שאני כבר מוכרת לו, והכל שיגרה ואין משהו חדש לדבר איתי. פשוט נותן לי להרגיש שאני כבר לא שווה יותר ואחרות יותר מעניינות. זה כואב כמו סכין בלב. ואני דווקא נראית מעולה, ומוחמאת מאחרים.