יחסי הורים - נער בן 18

שלום, אני אם לנער בן 18. ביחסים איתו אני חשה שכהורים אנו נותנים ונותנים - הן מבחינה חומרית, והן מבחינות אחרות ומצד שני לא מבקשים כמעט דבר בתמורה. מבחינה רגשית מדובר בנער די סגור שלא אוהב לשתף אותנו ולא אוהב שמתקרבים אליו יותר מידי. בשיחות מעטות שיש לנו או לאחרים איתו מתקבל הרושם שהוא גם מאוד מבולבל ולא "יציב". חברים יש לו בשפע ואיתם הוא בסך הכל מסתדר לא רע. מצד שני מול מבוגרים הוא חש תמיד פגוע ומופלה לרעה. במהלך שנות לימודיו בתיכון תמיד היו לו טענות נגד מורים שבדיעבד רובן התבררו כלא נכונות והוא אפילו לא שם לב עד כמה המורים מנסים ללכת לקראתו ולסייע לו. כך גם איתנו - למרות ההשקעה הרבה בו (בתקופת התיכון - שיעורים פרטיים, אמא שיושבת וקוראת את החומר כדי ללמד אותו, סיוע בכתיבת עבודות וכו') הוא לא יודע להעריך ואמירה הכי קטנה כלפיו מצידנו גורמת ל"התלקחות" מצידו, התקפי זעם וברוגז לתקופות ממושכות. לאחרונה, בעקבות מריבה שהייתה לי איתו (על רקע של בזבוז מים משווע בזמן מקלחת) הוא קילל והוציא אצבע כלפיי. התגובה שלי הייתה נזעמת וגם אני לא בחלתי בכינויים "פוגעים" כגון - אפס ופושע וזאת רק בגלל שכאמא שחינכה כל חייה לערכים, הרגשתי פגועה מאוד. בשלושת השבועות האחרונים הוא לא מדבר איתי ומנטרל כל יוזמה לשיחה. מצד אחד זה מאוד מפריע לי ובעיקר לבעלי אך מצד שני אני עדיין חושבת שלא עשיתי כל דבר רע ולכן כבודו במקומו מונח ואם הוא לא רוצה לדבר איתי - לא צריך. אבל ההרגשה של לעשות בשבילו (אוכל/ כביסות/ נקיון וכו') ומצד שני להיתקל ביחס מתעלם מציקה לי מאוד. מדובר בנער שעומד להתגייס בעוד כחצי שנה לצ.ה.ל ואני גם חוששת שמבחינה רגשית יהיה לו קושי בקבלת מרותו גם שם הוא ירגיש מקופח ומופלה, ושם כמובן אף אחד לא יתיחס אליו בכפפות של משי. מה עושים??? תודה!!