שונאת את אבא שלי...

אני בן 16 ויש לי אבא שעזב את המשפחה כשהייתי בן 7 וזה אחרי שכל מה שאני זוכר מהילדות שלי זה אמא בוכה וחורים בקיר מהאגרופים שהוא נתן לקירות כל פעם שמשהו הכעיס אותו ותוך חודש התחתן עם אישה אחרת ואנחנו(5 ילדים מגיל 7 ומטה) היינו כמו בובות בידים של החרא הזה שתביני שהוא הכריח אותנו לקרוא לזונה שהוא התחתן איתה "אמא" וזה בזמן שהמשכנו לגדול אצל אמא שלנו ובאנו אליו רק בסופי שבוע אח"כ הוא התגרש ממנה וחזר לאמא שלי עוד פעם והיה מתעלל בי יום יום עד שיום לפני הבר מצווה שלי הוא נתן לי מכות ואמא שלי הוציאה עליו את כל העצבים שלה ויום למחרת הוא קיבל צו הרחקה מהבית ועשו לי חקירות ובלגנים אח"כ הוא ואמא שלי התגרשו והוא חי עד לפני חודשיים לבד ועכשיו הוא חזר עוד פעם לזונה הזאת ולשלושת הילדים העקומים שלה ולא רק זה הוא גם נהיה לי דתי ולקח איתו את כל האחים שלי חוץ ממני ואני צריך לשבת בבית שלו כל שבת שניה ולסבול את המבטים העקומים שלו וזה אחרי שהקדשתי את כל החיים שלי לגרום לו להיות גאה בי ולא היה לו שום סיבה שלא להיות. (סליחה על החפירה אבל לצערי זה עדיין כלום)

ראה את תשובתי (ותשובות האחרים) למטה...

מאד הצטערתי לקרוא על סבלך... עם זאת, אני מתרשם מהראייה הבהירה והבוגרת שלך, וכן, הפתרון עבורך בשורה התחתונה הוא לעזוב את הבית. (זכרי רק שאביך אינו מייצג את כל הגברים, ושביום מן הימים כדאי לך לגשת לטיפול שיאפשר לך לעבד את חוויות ילדותך - אדם אינו חייב להיות קורבן כל חייו לנסיבות בהן גדל...) בהצלחה!

גם אבא שלי כזה. כל הרע שיש לי בחיים זה בזכותו.
תעזבי את הבית. במקרא שלי הוא זה שעזב את הבית, אמנם זה עשה לי הקלה אבל הרצון שלי שמתישהו יהיה לי אבא טוב וסלידה תשאר לכל החיים. תצטרכי להתמודד עם זה גם.
שיהיה לך בהצלחה !

שלום.אני בת 35 ורק לאחרונה הצלחתי להינשא לבחור מקסים ולבנות חיים טובים ומאושרים.כל החיים שלי גדלתי בבית דפוק במלוא מובן המילה.פחדתי פחד מוות מאבא שלי ושנאתי אותו בכל נפשי.במשך שנים רבות לאחר שבגרתי חלמתי על נקמה בו.לאחר הצבא יצאתי מהבית כי היה לי ברור שלא ניתן יהיה לחיות איתו באותו בית, מה גם שהוא העיף אותי מהבית כשהייתי בצבא ולחזור לאחר מכן היה כמעט בלתי אפשרי.החלטתי בגיל 21 שאני מוציאה אותו מהחיים שלי ומבחינתי הוא מת.הוא התעלל בי פיזית ונפשית כל חיי והחלטתי לעשות מעשה שיעשה לי טוב בחיים.מאז שהוצאתי אותו מהחיים שלי יש לי שקט נפשי, טוב לי ואני לא מצטערת שעשיתי זאת.הלכתי לטיפול אצל כמה מטפלים במשך השנים שעזרו לי כל אחד מהם בדרכו הוא להתמודד עם המציאות הדפוקה שקלטתי בבית, לשנות את זה בחיים שלי ולהזמין לחיים שלי גבר טוב, מתחשב, אוהב, מכבד וכו'.לקח לי המון שנים להצליח באמת להכיל בחיים שלי גבר נכון עבורי.אני חושבת שהפתרון שמצאתי היה מצויין עבורי אבל זה מאוד אינדיבידואלי.נכון שהורים לא בוחרים אבל אנחנו כן יכולים לבחור אם להמשיך להיות אומללים או להפוך את החיים שלנו למשהו טוב ומוצלח.אני ממליצה לך ללכת לטיפול כדי שלא "תסחבי" את מה שאת מרגישה לאורך זמן רב וכדי שלא תמשכי לחיים שלך בני זוג לא מתאימים.אגב, החינוך שאבא שלי קיבל בבית שלו כשהוא היה ילד היה גם כן קשוח וקשה אבל אני לא מקבלת את זה שאם זה מה שהוא ראה בבית , זה מה שהוא מעניק לילדיו.לכן, אני אומרת שכדאי ללכת לטיפול ולהתחיל לתכנן לעצמך חיים טובים וראויים יותר.אולי ברבות השנים אף תסלחי לאביך.אני לא סלחתי לו אבל היום כשאני רואה אותו לפעמים מרחוק אני פשוט מרחמת עליו ועל איך שהוא חי.בהצלחה.

מה זה לעזאזל? שתוציא נגדו צו הרחקה שתעיף אותו לקיבינימאט את החוליגן הזה. ואת לפחות,תצילי את עצמך אם זה לא יוצא