זוגיות בצל ילדים מנישואין קודמים

שלום רב,

בעלי ואני נשואים מזה שנתיים וחצי, שנינו בשנות ה-40 לחיינו.
עבורי אלו נישואין ראשונים, אין לנו עדיין ילדים משותפים (נמצאים בטיפולי פוריות כבר למעלה משנה).
לבעלי ילדים מנישואים קודמים, בני 14 ו-13.
כאשר היו צעירים יותר, היו מגיעים פעם בשבועיים בצורה מסודרת.
באמצע השבוע לא יכלו להגיע משום שהם גרים רחוק מאיתנו.
בשנה האחרונה, לאחר שגדלו, לכל אחד יש את חייו, חבריו ותחביביו (שניהם משחקים כדורגל בשבתות), כך שנוצר מצב שהם מגיעים בכוחות עצמם באמצע השבוע, וכל סופ"ש ילד אחר מגיע. מה שלא מותיר לבעלי ולי שבת אחת לבד...
הילדים מקסימים בסה"כ ואנחנו מסתדרים מצויין, הבעיה היא בעלי
שלא יודע להציב להם גבולות. אין דבר שהם מבקשים,שיבוא, שייקח, שיחזיר, שיחכה,
שיקנה והם מקבלים תשובה שלילית - שזה גרוע בפני עצמו בכל מה שקשור להצבת גבולות.
בעלי איש טוב עם לב גדול, כך שהוא נקרע בין כל העולמות...
אני מסבירה לו שהוא חייב לדעת להתנהל איתם, לדעת גם להגיד לא לפעמים
אבל הוא יעשה הכל על חשבונו, חשבוני וחשבון הזוגיות שלנו לרצות ולפצות אותם.
חייבת לציין, שאין קשר בינו ובין אימם של הילדים. מדברים רק כשצריך או כשיש בעיה.
הריבים שלי איתו הולכים ומחמירים סביב נושא זה, ולמרות שאני מרגישה סוג של "קורבן" שמשלם פה מחיר כבד, עדיין יש לי ייסורי מצפון נוראיים ואני מרגישה סוג של מפלצת שכועסת עליו בגלל שהוא מבלה זמן עם הילדים שלו.
כל שבת בבוקר הוא הולך למשחק כדורגל, חוזר בצהריים עם אחד הילדים או עם שניהם
ופשוט אנחנו לא עושים כלום.... כנשוסעים לחו"ל פעם בשנה, זה הזמן היחיד שאנחנו לבד.
אני מרגישה חסרת-אונים.
האם התחושות שלי לא הגיוניות? אני מרגישה רע עם עצמי מכל הבחינות אבל מצד שני הזוגיות הטרייה שלי הולכת ומתפוררת לנגד עיני....
מה עלי לעשות?