מריבות בין ההורים על רקע דיכאון

אבי מוגדר כחולה נפש הסובל מחרדות כבר משך זמן של חצי שנה.
הוא אומר שהמים בבית מורעלים, לכן אסור לאכול בבית, להתקלח, להתגלח וכו'..
הוא היה מאושפז בגהה, אבל לא לקח תרופות בקביעות גם תחת עין מפקחת של הצוות הרפואי (היה מכניס לפה ויורק כשלא רואים).
יש לציין שבעודו נמצא שם, בבית היה שקט ומרגוע, מכיוון שהנוכחות שלו מפאת המצב מכניסה את הבית לאי שקט.
עם זאת, אמא שלי לא אהבה את הטיפול שם והסביבה (חולים במצב גרוע יותר ממנו) (ואבא שלי שנא להיות שם)
הוציאה אותו והחליטה לפקח עליו בעצמה בבית.
גם בבית הוא היה מצליח לברוח מהתרופות,ושוב ושוב היה ציין (כמו תקליט שבור מבחינתנו) שהמים מורעלים וכולנו בסכנה והוא כל הזמן מרגיש שהוא עומד למות. אמא שלי לא יכולה לשמוע את זה כבר, היא נכנסת לעצבים וקריזות וצועקת עליו.
אמא שלי לא במצב בריאותי טוב, היא כבדת משקל עם בעיות נשימה, עצבים וכעס מקשים עליה עוד יותר, הרבה פעמים פחדנו שתקבל התמוטטות עצבים או משהו מעין זה, שבוע שעבר הייתה באשפוז בבית חולים בגלל מחסור בחמצן בדם, נאמר לה שקרה בגלל לחץ והתקררות- מקשה לה על הנשימה יותר מהרגיל.
אמא שלי מנסה כל הזמן לברוח ממנו ומהסיפורים שלו על המים והוא בדאגתו לנו כל היום רודף אחריה וחוזר לספר כמה מסוכן בבית וכו'..
אנחנו כל הזמן אומרים לו שיפסיק להציק לה עם זה כי זה עושה לה רע, הוא לא מבין שהוא הגורם לעצבים שלה ומפרש את ההידרדרות שלה כתוצאה מהמים המורעלים בבית כביכול. השבת למשל אמא שלי ביקשה מאח שלו שיארח אותו לשבת כדי שנוכל להירגע ממנו קצת, אבל אבא שלי לא רוצה ללכת מתוך דאגה שנישאר לבת בבית המזוהם כביכול...
הוא כל הזמן אומר כמה הוא דואג לה ואנחנו צועקים עליו שיעזוב אותה ואם היה אכפת לו ממנה היא מפסיק להציק לה ועוזב אותה בשקט (מבחינת דיבורים, לא לעזוב פיזית את הבית או משהו).
אני מנסה לראות מנקודת מבטו
אדם שחושב שכל רגע עומד למות (כבר חצי שנה) וכולם צועקי עליו כל הזמן ואומרים לו שהוא לא דואג לנו (כשהוא בעצם כן- הוא מפחד עלינו).
ומצד שני יש את אמא שלי שכבר לא יכולה לדבר איתו עפ"י ההיגיו ןשהוא שרוי בו, ואני מבינה אותה כי אני בעמדה בדיוק כמוהה.
ואני גם לא יכולה שלא לרחם עליו בגלל איך שהוא רואה את ההתנהגות שלנו מנקודת מבטו.
אני כל הזמן שוהה בבית כדי לעזור לאמא שלי(אני בת 22 ומחפשת עבודה) ויוצא שאני רוב היום בבית בינהם, אני כבר לא יכולה לסבול את המצב הזה, ונכנסת מידי פעם להתקפות בכי.
אני אומרת לה שלטובת כולנו ולטובתו עדיף להכניס אותו למחלקה סגורה בגהה, שם יתנו לו תקופות בכוח (זה משהו שניתן לטיפול בתרופות) ולנו גם יהיה מנוחה ממנו בבית, אבל אמא שלי לא רוצה (גם בגלל גהה וגם בגלל אבא שלי- לא רוצה לתקוע אותו שם).
כרגע היא לקחה רופאה פרטית ביתית צמודה שתעשה איתו שיחות ותיתן לו בעצמה כדורים.
לחברות שלי אני לא מספרת על המצב, ולחברות קרובות שכן- לא בפירוט כזה.