מה עושים?

כמובן מאליו, הומוסקסואלים ראויים להתייחסות נאותה כמו כל אחד אחר, כך שאין סיבה לשנות את התייחסותך אליו. (קרוב לוודאי שהוא דווקא זקוק לגילויי תמיכה וקבלה ממך.) חשוב שתשמרו על דיאלוג פתוח, ואת כמובן חופשיה לשוחח איתו על תחושותיך ועמדתך. התשובה לשאלה האם הומוסקסואליות ניתנת לשינוי מורכבת ותלויה מאד בפרטים, במוטיבציה לשינוי וכו'. תשובה מפורטת תוכלי לקבל מאיש מקצוע שיקבל את התמונה המלאה.

אילו היית מגלה למשל שבנך הוא כזה ,האם גם אז היית מתיחס לכך בטבעיות ,בקלות כאילו זה הדבר הכי נורמלי שיש??
אני לא שואלת אותך את זה בציניות או כדי לפגוע חלילה ,אלא בשיא הכנות.

זה שזה נהיה במודה,אופנתי ומקובל בחברה המודרנית והזוועתית שלנו-זה עדיין לא אומר שזה נורמלי,חשבת על זה??

אני לא חושבת שהביעה היא בי,במקרה זה ,עם כל הכבוד.

אני באמת מצפה לתגובה כנה ורוצה לדעת מה דעתך האישית,ולא מה מקובל היום-זה כבר ידוע לצערי.

מבחינתי,זו מכה שאני לא יודעת איך אתאושש ממנה,אם בכלל.

אני יודעת שתחשוב שאני סגורה ,קיצונית או לא מעורה אבל זה ממש לא נכון.
אשמח אם תגיב לפנייתי פעם נוספת וסליחה על התוקפנות-אני כותבת מהלב..

תודה רבה.

ראשית, אכן יש לי בן הומוסקסואל; וגם אני הייתי בהלם וכו' כשגיליתי זאת. ועדיין, תשובתי לך היא התשובה הנכונה במגבלות הפורמט. הומוסקסואליות היא ללא ספק חריגה (או סטייה) מהנורמה, ומציבה בעיות קשות רבות בפני ההומואים ובני משפחותיהם (ומכאן שגם ההלם הראשוני שלך למשמע הידיעה טבעי ומובן). עם זאת, גם אנשים הסוטים מהנורמה (לבקנים, נפגעי תאונות, זרים – הרשימה ארוכה) הם עדיין בני אדם הראויים להתייחסות נאותה (ולא לסקילה) ובד"כ זקוקים עוד יותר מאחרים לסיוע ולתמיכה. אני מניח שאחרי שתתאוששי מההלם הראשוני תביני שאחיך הוא עדיין אותו אח מקסים ואהוב, ואולי גם תוכלי לסייע לו להתמודד טוב יותר עם השלכות מצבו.