עזרה בבקשה

כיצד ניתן להבהיר לה שאנחנו לא באים למסעדה, אלא לארוחת יום שישי, שלאחריה אנחנו יוצאים ומבלים - ושאין לנו כוונה לבוא לביקורי חברה שבה אנחנו נשב ונדבר איתם - זאת משום ששנינו עובדים במשרה מלאה, ובזמנינו הפנויי מעדיפים לבלות עם בני גילינו.
איני מבינה מדוע הוריי, שרואים אותנו לעיתים רחוקות יותר ולמשך זמן קצר יותר (ארוחה בלבד) לא מתלוננים ושמחים על כך שחיינו עשירים ועסוקים, ואילו הוריו כל הזמן דורשים שננהג בהם כאילו הם זוג חברים שלנו?
אינני מבינה איך חמתי מצפה ליותר. אני יושבת ומקשיבה בסבלנות לכל סיפוריה, שרובם לא מעניינים אותי ורובם חוזרים על עצמם (אותו סיפור שוב ושוב) - והיא אף פעם לא תקשיב לחיי. היא בטוחה שאני עקרת בית שלא עובדת משום שאינה יודעת במה אני עובדת, היא עסוקה בהלבנת פניי בסביבה חדשה (למשל: ציינה שבעלי ואני התחתנו כי נכנסתי להריון, כאשר חיינו יחד 7 שנים קודם לכן, ולקח לנו 9 חודשים לארגן את החתונה), היא יותר עסוקה בלדבר על עצמה מאשר בלהקשיב - ולבעלי ולי אין כוח לבוא לשם בשביל לשמוע אותה מדברת על עצמה. אנחנו באים בימי שישי ל-3 שעות, ומכבדים אותה (לפחות אני כי בעלי אומר לה שזה לא מעניין אותו) בהקשבה לסיפוריה, ולמרות זאת יש לה תלונות.

כעט בעלי הודיע לי שלא באים לשם לארוחות של ימי שישי יותר. אני לא מעוניינת ליסוע באמצע שבוע כשאני עייפה אחרי יום עבודה ולבקר אותם, גם ימי שישי בערב לא הכי מתאים לי - אבל זה עדיף על אמצע השבוע. בנתיים שמרתי על עמדה נטרלית, אמרתי לבעלי שזה בינו לבין אימו. אבל הייתי רוצה להבהיר לה, או לעזור לו להבהיר לה - שהתפיסה שלה שגויה (לפחות לדעתי, יכול להיות שאני טועה). שרוב הילדים באים להורים לארוחה (עד גיל מסויים). האם יש דרך מומלצת להתמודד עם דבר כזה? האם אני טועה בגישתי או במחשבותיי?

תודה

התלונות שלה הן עליי. היא אומרת לבעלי כל מיני דברים עליי שאינם נכונים, בעלי כבר יודע מה לא הגיוני - למשל כשאומרת שדיברתי איתה בשעות העבודה שלי ואמרתי לה דברים כאלה או אחרים - יודע שזה לא נכון (כי כשאני עובדת אין לי זמן לשיחות טלפון). כאשר היא שולחת את אחיו לומר לו שאני אמרתי כך וכך. אני אדם מאוד מנומס, אני מכבדת אותה משום שהיא אימו, אך איני אוהבת אותה בגלל ההתנהגות שלה.
התלונות שלה הן תמיד עליי, על התנהגותי לכאורה (כי מדובר בדברים שלא היו ולא נברו), ואפילו מאשימה אותי בתגובות של בעלי.
אני לא ציינתי בפני בעלי אפילו פעם אחת שאיני נהנת בחברתה או בהגעה אליה, ציינתי שברצוני שיהיה לנו זמן בילויי משותף, וחבל לי שהביקורים אצל הוריו לוקחים את כל הזמן הזה ולכן החלטנו יחד לקצר את הביקור - דבר שהיה מקובל על שנינו (לא להישאר אצל הוריו עד חצות בימי שישי אלא רק עד תשע בלילה).
כאשר אומרת דברים שאינם במקום - אני מציינת זאת בפניו, בעיקר כי אני נפגעת, אך אף פעם לא הסטתי אותו נגדה, או אמרתי את דעתי עליה. היא אימו ואני מכבדת אותה על כך. לכן, התלונות והאשמות שלה אליי הן כזב.
רוב הגישה של בעלי היא משום שהוא משווה בין ההתנהגות והתגובות של ההורים שלי לבין ההתנהגות והתגובות של ההורים שלו.

לנגי שלום רב,

הצטערתי מאוד לקרוא על תלאות הפרידה של חמותך מבעלך.
שמתי לך בפנייתך על רגישותך הרבה, על ההיגיון שאת מסבירה את הדברים, על הרצון החיובי שיש לך לגבי הזוגיות שלך והמשפחה החדשה שאתם מקימים.


הצעתי היא:
1. למרות הכל לא לנתק את הקשר, לנסות להמשיך ולהיות יצירתיים לאורך השנים / החיים ובכל זאת לשמור על איזה שהוא קשר עם משפחתו.
2. נראה שחמותך מאוד מתקשה מהפרידה מבנה, ונראה כי היא מתלוננת מטבעה, ולכן אני מציעה לכם לבקר כפי שנראה לכם, ולנסות לא להיעלב מההערות והביקורת.
שמרו על הקו שלכם, הרצונות שלכם והגבולות שאתם בונים.
גבול הוא דבר חשוב בבנייה של משפחה צעירה, ובמקרה הנ"ל עוד יותר.

אני מאחלת לכם הצלחה רבה בהמשך הדרך!
טלי מנדיוק