בעיה

שלום. אני נשוי לאישה מדהימה ויש לנו ילד מתוק כבן חודשיים. זאת הפעם הראשונה שאני מדבר עם מישהו על הבעיה שלי, זה התחיל בערך לפני כשנתיים קצת אחרי שהתחתנו, אמרתי לעצמי שאני בר מזל ושהתחתנתי עם האישה המושלמת, בדיוק את האישה שחיפשתי מכל הבחינות, גם היופי וגם האופי. הכל היה בסדר עד שראיתי מישהי מושלמת כמוה. לפני כמעט שנתיים התחלתי ללמוד, בהתחלה לא ממש שמתי לב אליה. באחד מהמפגשים הראשונים נכנסתי לכיתה ודיברתי עם אחד הסטודנטים, בזמן הזה היא נעמדה ליד השולחן שלה ולאיזה כמה שניות המבטים שלנו נקשרו אחד בשני, לא הבנתי מה קורה אבל משהו התחיל באותו רגע, אם הזמן החלפנו מבטים למרות שרוב הזמן שלטתי בזה, היה ברור לי שהיא מסתכלת עלי, כשדיברנו אחד עם השני היה אפשר להרגיש את המתח באוויר, אני ראיתי את המבט בעיניים שלה, היא הייתה מושלמת ואני די בטוח שגם היא חשה במשהו שקורה אצלי, כשמישהי רוצה אותי, אני יודע את זה, אני והיא נסענו באותה תחבורה ציבורית בחזור והיינו מדברים על כל מיני דברים כמו לימודים ושאר דברים אחרים, אף פעם לא דיברנו על זה, אבל המתח היה באויר, היא מאוד ביישנית ולא מדברת עם אנשים כמעט, כשהייתי מדבר אליה היא הייתה משפילה מבטה מחייכת מעט ומדברת איתי לפעמים מסתכלת לי בעיניים תוך כדי הדיבור ואז משפילה מבטה שוב, לפעמים כשהייתי שותק ומתעלם ממנה היא הייתה באה אליי ומפתחת שיחה. היא עשתה עוד כמה דברים שגרמו לי להבין שהיא רוצה אותי, היא ידעה שהייתי נשוי. תמיד ציינתי את העובדה הזאת, היא הייתה שואלת אותי בהודעות לפעמים אם אני מגיע ללימודים היום, פעם אחת החסרתי והיא שלחה לי הודעה "למה לא באת?" היא אפילו הוציאה ממני מס' טלפון. אישתי ראתה את ההודעות האלה ושאלה למה היא שואלת אותי אם אני בא או לא ומדוע היא מבקשת ממני את מס' הטלפון שלי, אמרתי לה שהיא שואלת את כולם. יום אחרי שנולד לי הילד היא התכתבה איתי ושאלה מלא שאלות על הלידה ובסוף שאלה אם אני מתכוון להגיע למחרת ללימודים, אמרתי לה שאני לא בא כי אני בבית חולים עם אישתי. עכשיו אנחנו הגענו לשלבי הסיום בלימודים ויש לנו פחות מפגשים בחודש, אני מרגיש שאני משתגע שאני לא רואה אותה, אני לא מאופס בחיי אני לא מצליח להתרכז בלימודים, בחיי המשפחה, ובעבודה. איך אני מוחק את השיגעון הזה מהמוח שלי? איך אני ממשיך לחיות את החיים שלי מבלי לחלום עליה בלילה? אני מאוהב בה לחלוטין ואני יודע שהיא רוצה אותי. מצד שני אני קשור מאוד לאישתי ולא רוצה לוותר עליה, אנחנו נפש אחת. מה לעזעזל קרה לי? אני נגעל מעצמי כל פעם שהרגש הזה עולה בי! מה אני אמור לעשות כדי לתקן את זה? חשוב לי לציין שמאז החתונה בגלל הרבה סיבות הקשר שלי ושל אישתי נהיה פחות ריגשי אלא יותר שיגרתי, אישתי הפכה ליותר אדישה כלפיי, יכול להיות שאני אשם בכך. האם העובדה שהשנייה מזכירה לי את אישתי מכמה בחינות יצרה את הבעיה? אני מצטער על ההודעה הארוכה שרשמתי, שנתיים שלמות שמרתי בלב, בבקשה עזרה.