ילדים בתוך גירושין

היי, אני סער, חייל בן 21, אח לשלושה וכלוא בתוך ריבים (שלדעתי) בסופו של דבר יביאו גירושין.
נתחיל מההתחלה, לפני אחד-עשר שנים ההורים שלי נכנסו למשבר (אני לא יודע פרטים עליו) וכדרך יציאה ממנו, הם הביאו לי אח חדש במשפחה, שקטן ממני בעשר שנים.
לפני חמש שנים ההורים שלי נכנסו לעוד משבר, ומאז לא יצאו ממנו.
לאחים שלי (הקרובים לגילי, אחות בת עשרים ושתיים ואח בן עשרים) יש חבר/ה לברוח אליה כאשר הם חוזרים מהצבא/עבודה.
אני נמצא בצבא בשירות חובה מראשון עד חמישי כך שאני לא יודע איזה מריבות וטירוף הולך בבית שלי בזמן זה.
מה שאני כן זה יודע זה בסופי השבוע, כאשר אני מגיע הביתה.
זה מתחיל ביום חמישי שאני מגיע הביתה ומיד בורח מהבית (בין אם לחברים או סידורים או עבודה וכו') וחוזר כמה שיותר מאוחר, בשביל לא להגיע הביתה כאשר ההורים ערים וקיימת אפשרות שיתחילו לריב.
ביום שישי זה כבר מסתבך, בדרך כלל אין לי לאן ללכת במהלך היום ולכן אני רוב הזמן בחדר, מעסיק את עצמי. וכאשר מתפרץ ריב בין ההורים (יכול להיות מכל דבר קטן, זה כמה המצב ביניהם נפיץ) אני מנסה לא להקשיב ולהתעלם... אבל לא הולך לי כל כך.
כל פעם שיש ריב כזה אני מרגיש את עצמי מסתגר ונהיה יותר ויותר אפאתי ואדיש כלפי ההורים שלי וכלפי החברה עצמה.
יום שבת זה כמו יום שישי, לפעמים אני עובד, לפעמים לא. ריבים יש בכל מקרה.
נמאס לי מהריבים האלה שלהם, נמאס לי מהחוסר תאבון, בעיות השינה, הדיכאון.
נמאס לי לחשוב כל השבוע על מה יקרה כשאגיע הביתה, על מה הם יריבו הפעם.
אני החלטתי לאחרונה שאני מנתק את עצמי מדודי, משני הצדדים.
אני רואה את ההליכה למשפחה של אחד צדדי ההורים כ"בחירת צד" במאבק הזה ועל כן אני מתנתק מכך.
מעבר לכך, אני מאמין שכבר שנה (!!!!!) לא ראיתי את הצד של אמא שלי בגלל שהיא כביכול ה"חלשה", "רגרסיבית" במאבק הזה.
אני ניסיתי לדבר עם האחים שלי, לנסות להתאגד ואולי לתת מילה חותכת בסיפור, אין עם מי לדבר.. ובצדק.
מי שאני דואג לו באמת זה האח הקטן (כרגע בן אחד-עשר) אני לא מצליח לדבר איתו למרות כל הניסיונות. הדבר היחידי ששמעתי ממנו זה לאחר ריב ממש גדול שהיה בין ההורים, הוא בא אלי ואמר לי "אתה לא חושב שעדיף כבר שיתגרשו?".
אני שבור מהסיפור הזה שהולך אצלי בבית. אני הולך לטיפול פסיכולוגי בצבא (קב"ן) ומנסה להבין שאני לא סיבה או חלק בבלאגן זה.
לא הולך לי...
כל מה שכתבתי כאן יוצא ישר מהלב וממש יש לי דמעות בעיניים כשאני כותב את זה פה.
אני אשמח אם מישו יוכל לתת לי איזה כלי להמשיך איתו, איזו עצה לעזור בהתמודדות.
דרך לעצור את ההדרדרות הזו...
בתודה רבה, סער, כולה ילד בן עשרים ואחד.