לדונה

התמודדות עם מחלה קשה אינה קלה במיוחד כשעושים את זה כמוך, לבד.
איני יודעת פרטים אבל אם הציעו לך לעבור ניתוח סימן שיש תקווה שתבריאי. ואת חייבת את זה לא רק לעצמך אלה גם לילדיך. תחשבי איזה מסר את מעבירה להם בהתנהותך: של תבוסתנות או של נחישות לנצח במלחמה. זה דבר שהם יקחו איתם לכל מקום ולכל תחום בחיים.
אני מבינה שקשה לך (כמו לרוב האנשים) לעכל את הבשורה לגבי המחלה. וזה נכון שהחיים יכולים להסתיים מחר, או מחרתיים או יום אחרי. או שנה אחרי. או עשר. וזה נכון אצל כולם. אצלך זה מפחיד יותר כי את חולה ומיואשת ומתמודדת לבד. אבל את לא חייבת (להתמודד לבד). את יכולה לפנות לקבוצת תמיכה (שאלי את הרופא שלך). גם על כאבים אפשר להקל (יש תרופות ויש גם מרפאות כאב. תתענייני. שוב, אצל הרופא שלך).
אני חושבת שרצוי שתיידעי את בעלך. רוב האנשים מתרכחים במקרים כאלה. גם אם מדובר בעזרה מועטה עדיף מכלום. ואם צריכה טיפולים וניתוח הרי שלא תהיה לו ברירה ויצטרך לעזור בטיפול בילדים.
אז שרה, למרות הקושי והיאוש והפחד, קבלי החלטה אמיצה לטפל בעצמך ואל תראי במוות דרך מילוט קלה. את לא היית רוצה שילדיך יעשו בחירה כזאת, נכון? זכרי שאופן התמודדותך הוא מסר שאת מעבירה להם וזה ילווה אותם כל החיים.
מאחלת הרבה בריאות. (ואם רוצה שאכתוב לך באופן פרטי תשלחי לי כתובת מייל).

דונה יקירתי,
ריגשת אותי בתשובתך, את פשוט מעולה, אני חייב להחמיא לתשובותיך, יש לי הרגשה שעסקת בייעוץ. או שהיכולת הזאת מובנית בתוכך באופן טבעי.
יועצים רבים יכולים ללמוד ממך מהי אמפטיה ומהי סימפטיה כמו שיש לך אל הסובלים, אל הנבגדים, ואל הנטושים, שלא לדבר על הידע....
העברית שלך, הסגנון, ובחירת המילים היא לעילא, ולעילא.
אני מאוד מעריך את תשובותיך.
אנחנו לא מתחרים, אנחנו משלימים זה את זו..
כל הכבוד

אני לא עוסקת ביעוץ באופן מקצועי. (עוסקת במקצוע טכני לחלוטין). אך יש לי כתף חזקה שאפשר להישען עליה, אמפטיה ועצה (מקווה שטובה), למי שפונים אלי ומתיעצים איתי. עברתי דבר או שניים בחיים אך אני טיפוס חזק ואופטימי (לרוב). ידעתי גם משברים אישיים ולכן (אולי) יודעת להעריך יעוץ מקצועי טוב (כשצריך). ויודעת שלא חשוב כמה האדם חכם/בעל נסיון חיים/מבין - כשנקלע למשבר אישי המערבולת הרגשית שבה שרוי מוציאה אותו מאיזון ומשבשת את האובייקטיביות ואת יכולת קבלת ההחלטות. וזה בדיוק המקום ליעוץ מקצועי שאמור לספק את הכלים שיעזרו למצוא בפנים תשובות לתהיות. וההתבוננות הפנימית, חשבון הנפש וקבלת ההחלטות מצריכים מאמץ לא קטן בכלל .
אבל...... C'est la vie.

גם אני חושבת שאת מוכשרת בתחום של היעוץ. להיות אדם רגיש לזולת זה לא משהו של מה בכך.
דונה, אני אנסה להסביר לך. זה לא משבר אישי של עכשיו. זה כבר הרבה שנים של השפלות ואלימות וכוחניות. כשרק התחתנו אמו היתה אצלנו בבית. ופעם אחת בגלל משהו שסתם אמרתי, הוא התחיל להכות אותי. אמו עמדה מהצד והסתכלה ועודדה אותו: "כן כן, תרביץ לה תרביץ לה, תחנך אותה. תראה לה מה זה. מגיע לה. תרביץ לה!"
לא היתה לי תמיכה מאף אחד. באותו יום מתתי.
עברו 20 שנים מאז. מאז אותו יום המשכתי למות עוד קצת ועוד קצת. ההריונות הרגו אותי. בלידות כמעט נשמתי הלכה. והוא שמח. פעם הכה. פעם בעט. פעם דחף. פעם קלל. מעולם לא זכיתי לחיבוק תומך ומגן. מעולם לא למילה טובה.
אז עכשיו אני חולה. וזו הנחמה היחידה שלי בחיים האלה. כי לא הייתי הורגת את עצמי לבד. אבל אלוהים הוא כנראה באמת רחום וחנון ושומע ללב בוכה.
את לא צריכה להגיב, או בכלל מישהו. אני כותבת כי זה המקום היחיד.
תודה על הכל, מאד מעריכה אותך.

הבנתי כבר שהמשבר הזוגי (אם לקרוא כך להתעללות של שנים), לא התחיל היום אלה זה כך כבר הרבה זמן. ואולי תתפלאי אבל מבינה איך הנשמה מתה קצת ועוד קצת (במיוחד כשאין לך על מי להישען, ואין אף אחד שיחזק אותך). ואת התמודדת עם קשיים אדירים-ושרדת (שזה הישג בפני עצמו במצבך). אז את חזקה ממה שאת מתארת לעצמך.
רוצה לשאול אותך: למה להעניש את עצמך ואת ילדיך על הפשעים שלו (ושל אימו)? למה לא להלחם על החיים עבור עצמך ועבור הילדים? תגידי, לא חושבת שתחסרי להם? לא חושבת שהם ראויים שאימם (ולא אביהם המתעלל), יגדל אותם עוד כמה שנים? כי ברגע שאת מרימה ידיים את מוסרת אותם לידיו של האדם שאמלל את חייך. למה שלא תעשי מאמץ לפחות בשבילם? הרי את מטפלת בהם, דואגת ואוהבת, נכון? וגם אם את מותשת ושבורה נפשית, בטוחה שיש בך תקווה שלילדיך יהיו חיים טובים. וכדי להשגיח על זה צריכה להיות בסביבה, נכון?
שמעי לי: תפני לרופא שלך. גם בקשר לטיפול (הציע ניתוח), גם בקשר לכאבים וגם בקשר לתמיכה נפשית (קבוצתית או פרטית). תפני, כי מה כבר יש לך להפסיד? את הכאבים? את הרגשת הלבד, את הדיכאונות, את חוסר האונים?
ואולי היום את לא מאמינה, אבל יש לך עוד המון מה להרוויח.

לשרה היקרה
דברייך נוגעים ללב, קשה לקרוא ולא להגיב ולכן עימך הסליחה מראש
אין שום אדם בעולם שמגיע לו יחס אלים ומשפיל כפי שאת עברת והרגשת במהלך השנים, אני רוצה לקוות שתביני שאולי המחלה באה ל"נער" אותך, כדי שתתייחסי אל עצמך, כדי שתגידי די!!!! לא עוד!!!!!
אין לי ספק, שקשה לעשות את זה לבד יום אחד פשוט לקום ולעצור!
אבל אין דרך אחרת להתמודד עם אלימות.
כדאי שתפני לרווחה במקום מגורייך, לעו"ס שתסייע לך להתמודד, כל כך חשוב שלא תהיי לבד. מאחלת לך שתמצאי כוחות להתמודד עם המחלה ושתצאי לדרך חדשה ולחיים טובים יותר

כל-טוב
סיגלית גלאי
ייעוץ והדרכה בזוגיות

שלום לך,

מחלה ככל שתהיה קשה אינה סוף פסוק וסוף דבר! את חייבת לילדייך את ההתמודדות עם המחלה ולא לקבל אותה כדבר מוגמר עם סוף עצוב! דווקא מהמקום הזה הייתי מציע לך להתמודד ולנצח! אחרי שתנצחי את המחלה תעברי לניצחון הבא, והוא להתגרש! לדקם את חייך ולחיות את חייך עם ילדייך באושר!

דווקא אנחנו ממקומות נמוכים צומחים!

אחרי שתנצחי את המחלה הכל יתגמד , בטח התמודדות מול בעלך שלא מגיע לו אישה כמוך!

בהצלחה!