שלום- אני

אני עונה לך בפוסט נפרד לאחר שנסיונות לנסות ולהסביר את זה שוב ושוב נתקלו תמיד באותה תגובה. וגם בגלל שהחלטתי שבשלב הזה הדיון הקודם ירד הרבה יותר מדי נמוך ומיצה את עצמו ו… אין עם מי לדבר. כך שאני בוחרת פשוט להתעלם.

אתה מדבר על לקיחת אחריות וחרטה- אבל האמת המרה היא ש - יש כנראה אנשים שלא יעשו את זה.

למה? כי אז זה מאלץ אותם להתבונן במראה. כי אז הם פוגשים באמת את האנשים שהמעשים שלהם פגעו בהם.
אחרי שסיפרו לעצמם במשך תקופה ארוכה כל כך הרבה סיפורים (הוא/היא אוהב/ת אותי, אשתו מפלצת מגיע לה שיבגוד בה, אני מפצה את עצמי על נישואים לא מאושרים ועוד) בסגנון של ״כל העולם אשם חוץ ממני״.
הן הבוגד/ת והן המאהב/ת אמרו את זה לעצמם אחד לשנייה וכל אחד לעצמו כל כך הרבה פעמים עד שהם באמת האמינו בזה- כדי להצדיק את המעשה הנורא שהם עושים ובעיקר- לא להודות בפגיעות שהם פוגעים.

כך גם הרמה הנמוכה וההערות בנוסח ״מכות מתחת לחגורה״ (עלי, על בעלי, ניתוח ״מעמיק״ של חיי הנישואים שלי לפני הבגידה, וההשוואה למקרים בתקשורת) שאין להם מטרה אחרת מאשר לפגוע- נועדו כדי להתגונן, להתקיף ובעיקר- לא להביע חרטה או כל סוג אחר של אחריות.

הכל התחיל מפוסט תמים שבו כתבתי דברים שלעולם לא אוכל להגיד בעל פה כדי לפרוק אותם ולהשתחרר מהם. דברים שכל מי שחווה בגידה (כמוני) שומר אותם בבטן. עד שמישהי (שבחרה לקרוא לעצמה מאהבת לשעבר- על כמה רגישות זה מראה לדעתך?) קראה אותו ולקחה את הכתוב קצת יותר מדי אישי (אם הנעל מתאימה…) אחרי הכל, זה לא נעים כשמישהו מציב לך מראה מול הפנים ומאלץ אותך לדעת דברים שלא העזת להגיד לעצמך.

הסיבה שהדברים האלו לא יצליחו לעולם להוציא אותי משלוותי ולערער את הביטחון בהחלטה שאני לקחתי - להישאר לחיות עם בן הזוג וליהנות מחיים טובים ופוריים- היא שהיום, אחרי תקופה ארוכה שהקדשתי לשיקום, תיקון ובנייה מחדש של היחסים שלי וגם של עצמי אני מבינה שלשנות אנשים אחרים זה חסר סיכוי (וגם לא הפתרון) והאפשרות היחידה לשמור על חיי זוגיות שלמים היא לעבוד קשה כדי לוודא שאין פתחים שדרכם יכנסו מזיקים.

ייסורי מצפון זה כנראה לא משהו שקונים בסופר וזה מזכיר לי את התגובה של בעלי כשחשפתי את הבגידה ״לא יודע מה קרה לי, לא קיבלתי ממך את מה שהייתי זקוק, היא פיתתה אותי״ ועוד. התשובה שלי היתה- יום בהיר אחד כשתעז להגיד לעצמך באמת מה עשית ובמי פגעת- זה יתפוס אותך כמו אגרוף בבטן- וזה יכאב.
למזלנו זה קרה אצל מטפל שעזר לשנינו לפרק ולהתמודד עם זה בסביבה תומכת והיווה את השלב הראשון והמשמעותי לבירור אמיתי ואמיץ של הבעיות שלנו.

יחד עם כל זה- אתה לא יכול להתעלם ממה שאתה יודע, ואולי יום אחד זה יחלחל (או שלא)…