לא מצליחה להמשיך

זה מצב מאוד מוכר אחרי משבר אמון קשה.
הגבר דוקא מתקרב ונלחם
האישה אם היא דעתנית וחזקה, מאבדת עניין.
אני מאמין לו שמתחרט ומצטער כשעל כך המאזניים המשפחה שלו ואישתו.
אולי איש מקצוע (המלצה למטפל שהוא גם פסיכולוג) יוכל לעזור לך לבדוק עם עצמך מה את באמת רוצה לעשות.
אלא שאגיד לך רק זאת.
מרגע שפסעת אל תוך העולם הכואב הזה של משבר אמון, זה לעולם לא באמת יעלם.
זה ילווה אותך בכל יום.
בעלך הולך להיות אומלל, את תספגי המון מן האומללות הזו ותקריני אותה אליו בחזרה וחוזר חלילה.
את תצטרכי לבחור אם לחיות עם זה לצידך, או לוותר ולהתחיל דף חדש.
זיכרי רק שאין תעודת אחריות גם בפרק ב'!

תודה על התגובה.רק לא הבנתי,למה הוא יהיה אומלל? בנוסף, אתה איש מקצוע (יועץ) או זו דעתך? לא בציניות חלילה, פשוט המלצת על טיפול זוגי... אני לא ממש רוצה לטפל או לחפור בעניין, בטח לא כזוג. בא לי לברוח...אני רוצה את שמחת החיים שלי חזרה.יש לי 3 ילדים והחיים קצרים מדי בשביללהיות אומללים.... דווקא התשובה שלך יותר מושכת אותי לכיוון השני ולא לטיפול...טיפול אומר שממשיכים יחד,לא?

שיש לך דרך ארוכה לעשות.
ע"פ כתיבתך את ממש בהתחלה.
איני איש מקצוע, אך אני כותב הן מניסיון אישי והן מאינספור שיחות והיכרות עם זוגות מהם למדתי המון בנושא.
דוקא לאיש מקצוע זה לא ממש אתי לכתוב את מה שאני יכול.

התגובה מתחלקת לרוב לשני סוגים.
בן הזוג אשר יוצא למלחמה על בן זוגו לאחר משבר ועושה כל כדי להוכיח לבן הזוג שהוא יותר שווה ואיתו לא יחסר כלום.
ואת אלה שמאבדים עניין לחלוטין ונאטמים תוך שהם מרגישים חיים על זמן שאול בתוך הזוגיות מחכים שמשהו יקרה לכאן או לכאן ובדכ נתקעים כך.
במקרה הזה לרוב אלה הם אנשים שכבר קודם לא ממש הרגישו שהזוגיות שלהם היא מה שייחלו לה.
במקרה שלך איני יודע שכן הפוסט הפותח שלך אומר אחרת.
בכל מקרה בכדי למנוע סבל מתמשך לך ולבעלך, עלייך יהיה להחליט מהר שכן ההשתדלות שלו בשלב מסויים תהפוך למעמסה ואדישותך אליו תהפוך לעינוי ותסכול מהיעדר תגובה ממך.
בן זוג העובד קשה לרצות מאבד את האטרקטיביות והופך מעיק.
דבר שלעצמו הופך ל"מעגל קסמים" נוראי.
איך הרגשת במרוחק ממנו?
היה לך טוב? געגוע משהו?
זה מבחן חשוב להחלטה.

כנראה כתבנו במקביל....תודה רבה על ההתעניינות שוב. איך הרגשתי במרוחק ממנו? חששתי מאוד מהמפגש.לא חשתי געגוע אבל גם לא שנאה.אני חושבת ש"התאבלתי" באיזהשהו מקום על הגבר שחשבתי שהייתי נשואה לו.אהבתי אותו מאוד והערצתי אותו לפני המקרה.הייתי מאחלת לכל חברותיי בעל כמוהו ומחבריו שמעתי שהיה אומר אותו דבר...היה לי טוב עד הגילוי הנוראי הזה.כשנפגשנו פשוט ריחמתיעליו, אך הוא כבר היה נראה לי אחרת...לא חזק כמו שחשבתי שהיה.אני לא מצליחה להאמין לו הרבה פעמים ואומרת לו "טוב" או "בסדר" מבלי לחשוב יותר מדי על כוונותיו ודבריו.אני לא מדברת על זה עם אף אחד ואיתו כבר מיציתי את הנושא.גם לא נכון לטעמי להעלות אותו שוב בהתחשב בעובדה שאמרתי לו שסלחתי והחלטתי לחזור הביתה.אני אדם יציב, הייתי בטוחה שאדבוק בהחלטה וזה יעלם.לא חשבתי שארגיש ככה אחרי 4 חודשים.במיוחד כשהוא כל כך מנסה.הייתי בטוחה שזה ירכך אותי אבל הפכתי לגוש קרח...במיטה טוב לנו יותר כי אני פשוט עושה הכל לרצות אותו.הוא לא מטומטם, מבין שזו לא אני...פשוט הפכתי לרובוט ואין לי מושג מה אני רוצה. העניין הוא שאני לא בטוחה שאצליח לסמוך על אף גבר יותר ולכן אוליגם לאיהיה פרק ב'... לא יודעת....

את ה"אהבתי אותו"
זו אבן היסוד לכל זוגיות!
הרגש עוזר לנו להתגבר ולעיתים להתעלם מפגמים וחסרונות ולוותר זה לזו כשצריך.
שוב... איני פסיכולוג ואחרי מילה וחצי כאן בפורום לא באמת יכול לדעת אבל את מתקשה כרגע להתמודד עם האני שלך, עם עצמך.
את עוד לומדת להתמודד עם תחושות ומצב חדש.
אולי בעצם כרגע הוא בכלל לא העניין אלא את (?)
אולי את צריכה להחליט לא להחליט, פשוט לקחת את הדברים לאט בלי לדחוק בעצמך למהר לחזור למי שהיית.
חלק מחייך המוכרים הקודמים נתלש ממך ואת עוד בתקופת הסתגלות.
יש שנכון להם דוקא להתרחק כרגע ויש שקירבה והשקעה יותר טובה להם.
את חוששת להיות זו שעוקבת ,שבודקת. תבדקי עם עצמך טוב טוב אם את יכולה שלא להיות כי זו עבודה 24/7 כמעט וזה שואב ממך את כל השמחה והחיות.
תשאלי את עצמך אם את יכולה לחיות בלעדיו ואם את רוצה באמת.
האמון שהיה לעולם לא ישוב, מכאן זה הוא והחבר החדש, החשד.

צודק.הוא כרגע מתפקד כמו הבעל המושלם,פשוט לא מסוגלת להכיל אותו כרגע.הוא בחרדות, גם מודה.טוען שכל פעם שחוזר מהעבודה מפחד לא למצוא אותי. ואני מנגד מבינה אותו, אבל מפרשת את הפחד שלו אחרת-אולי יש לו עוד מה להסתיר והוא מפחד שאגלה בזמן שעובד..? הגדרת נכון-החבר החדש, החשד. לא יכולה לסבול את עצמי במחיצתו (החשד הכוונה), ולא בטוחה שאני שלמה עם העובדה שכביכול הסכמתי לשלם כזה מחיר יקר... אני יכולה לחיות בלעדיו.מאמינה שגם הוא יכול בלעדיי.השאלה אם אנחנו רוצים.המחיר שהוא משלם לטעמי פחות יקר, אבל זה לא ממש הוגן שאני אשפוט מי מאיתנו סובל יותר.כרגע ברור לי ששנינו סובלים.אבל מנסים. ברור לי שהוא רוצה. לגביי, לא יודעת.ימים יגידו כנראה. בכל מקרה מאור, נעמת לי מאוד, אתה אולי לא פסיכולוג אך כותב בצורה מרשימה ומאבחן מצבים יפה.איני יודעת במה אתה עוסק, אך מניחה שקשור באנשים. תודה על תשומת הלב והמענה.לא ברור מאליו.

קחי את הזמן נישמי עמוק.
אף אחד לא מחכה עם סטופר שתחליטי.
המשיכי לאהוב את עצמך והתייחסי לעצמך בהתאם.
את נשמעת מאוד מודעת ונבונה, אני בטוח שתמצאי את הדרך הנכונה לך.
תודה לך על המילים, שמחתי להיות אוזן קשבת.

כמו שציינתי,נעלמו התחושות.ברגע שראיתי את ההודעות הרגשתי בחילה וכאב בכל הגוף.בכיתי בלילה, ולמחרת קמתי נטולת תחושות ,ארזתי תיקונסעתי להורים (בעלי עבד משמרת לילה וחזר לאחר שכבר לא הייתי).מאז אני לא מצליחה להרגיש כלום. לא יודעת אם אני כועסת, שונאת/אוהבת,עצובה או שמחה מכך שהוא מתאמץ.אני מסתכלת עליו ולא מרגישה כלום... מלבד פחד.פחד שזה יהפוך אותי לאישה שאני לא רוצה להיות.זאת שמוטרדת, שואלת,עוקבת...אני אוהבת את עצמי יותר מדי כנראה...הייתי רגועה,שמחה והפכתי למשהו שאני לא יכולה לסבול.זה לא שאני לא יכולה לסלוח לו ,אני לאיכולה לסבול את עצמי מאז...

סליחה שאני מתערב...
זה שאת אוהבת את עצמך יותר מידיי....זה הדבר הכי טוב שמצאתי אצלך! אני בעד! תמשיכי כך.
-
לגביי שאר הדברים...
לדעתי את עושה לעצמך עוול בכך שאת אוטמת ולא מחפשת את המקום בתוכך - לסלוח...
ואת יודעת "לסלוח" זה קודם כל לעצמך. להבין שגם "לך" זה יכול לקרות.
-
ועוד נקודה שכדאי שתשימי לב אליה - אם ביום אחד את יכולה להרגיש שאת לא יכולה לסבול את עצמך...בעקבות מעשה של מישהו אחר...זה אומר דרשני.

זה אומר בן היתר שהזוגיות שהיית לכם שאת כ"כ משתבחת בה לא היית זוגיות יציבה כלל וכלל. לא בנויה כמו שצריך. וכמובן לא מתוחזקת כמו שצריך.

מה אני רוצה?

לבקש ממך - שתפסיקי להחמיר עם עצמך.
כתבת משהו על התאבלות - מצוין! תתאבלי על אובדן התמימות. על אובדן האמון.

עד שלא תסיימי את הפרק הזה בחייך. לא תוכלי להיות בשלה לבוא בידיים נקיות לזוגיות חדשה.

ראשית תודה על ההתייחסות.אני מבינה שכאשר אתה מדבר על "לסגור פרק" אתה ממליץ על סיום הנישואין?

לא בהכרח.

לסיים פרק זה כמו לסיים ציור. כעת את נמצאת באמצע. רצוי שתעבדי (מלשון עיבוד) את כל מה שעובר עלייך. ואז תקבלי החלטה נקייה.

לגבי פרק ב' - לפעמים אתה עוזב משהו רק כדי לגלות שהוא נמצא "גם" במקום אחר.

על ההסבר.אני בהחלט מבינה, אבל קשה לי להתחיל לעבד כי אני פשוט לא מרגישה כלום...צריך איזהשהוא רגש שיניע אותי לרצות לפתור את זה. תראה, רשמת שאני "משבחת" את הנישואין.אם זה מה שהבנת מדבריי, אקח אחריות, הרי אני רשמתי. כשהתכוונתי לנישואין טובים הכוונה היא שהיתה חברות טובה, תכניות עתידיות משותפות ותואמות, פרגון הדדי, כבוד ואמון(בזמנו).לא אמרתי שהיה מושלם, אף נישואין לא מושלמים גם אם נמשכו עד יומם האחרון של בני הזוג. היה בסיס טוב. עמד לצידי במשברים (בדיעבד גיליתי לצעריעל האופן בו הוא התמודד עם שלו) אך הרגשתי סה"כ בטוחה ומאושרת לצידו. כרגע לצערי זה לא המצב. אני מציאותית, רואה את יתרונותיו לצד המחסור הנורא הזהבמב שלטעמי הוא המרכיב הכי חשוב-אמון. מנגד, יש לי גם 3 ילדים...אוהבתאת עצמיאו לא, אני אוהבת אותם יותר... הוא אבא טוב, אבל אמא לא מאושרת זה גם לא משהו...ההתלבטות שלי היא רציונלית מדי ונטולת רגשות, ולזה לא ציפיתי מעצמי.האמת שאף פעם לא ידעתי איך אגיב לבגידה ולא ממש התעסקתי בזה.יכול להיותשעד עכשיו אני נמנעת מלהתמודד ופשוט מעבירה את הזמן....

אז קודם כל תודה על התודות. ותודה שאת מסכימה לשתף...לא מובן מאיליו.
אין לי כרגע זמן להמשיך את ההתכתבות אולי מחר אולי מחרשניים נמשיך...

רק אציין דבר אחד -
מניתוח כל מה שציינת עולה שנאטמת רגשית כלפיו. נאטמת גם כלפי המשך הזוגיות הנוכחית שלך. כאילו לא בא לך יותר.
האמת? שמותר לך להרגיש כך.
השאלה האם את רוצה שכך יהיה?
האם את לא חושבת שמשהו פה לא עובד?
-
ואני מוסיף בזהירות...ושוב רק על סמך הדברים שכתבת למאור ולי...(חחח). שהאדישות הזו...נובעת מדיכאון. ייתכן ואת נמצאת בתקופה לא טובה מבחינה הורמונלית וכו' לא יודע למה. לא יודע אם בכלל. אבל כדאי לך לבדוק. בדיקות דם מקיפות ובדיקת תפקוד בלוטת התריס ועוד תבקשי מרופא משפחה פשוט וקל.
מה את אומרת?

בהתסכלות מהצד נראה שאת אומרת לעצמך שאת לא מרגישה כלום אבל ההתנהגות שלך מתאימה לאגרסיביות פאסיבית.

בהנחה ובעלך הוא לא אחד מהגברים שהם בוגדים סדרתיים ואגוצנטרים, לטעמי אחד מהשניים:

1. את פאסיבית-אגרסיבית (לא מתכוון לזה בביקורת) - בכל זוג יש אחד שהוא אגרסיבי או מוחצן ושני שנוקט באגרסיביות פאסיבית מופנמת. את אומרת שאת לא מרגישה כלום אבל זה פשוט סוג אחר של פורקן לאגרסיה שאת מרגישה כלפיו. זהו רגש מאוד מסוכן כי קל לעשות לו רציונאליזיה ולהסביר לעצמך שפשוט "עבר לך" וכבר לא אכפת לך. יתרה מכך לבן הזוג קשה שמנסה לתקן את הבעיות קשה מאוד להתמודד מול הרגש הזה ותקן את הבעיה כי אין דו שיח.
2. לא אהבת אותו מעולם אז גם בכזו קלות ומהירות את מסוגלת להשליך זוגיות וילדים. אני בספק שזה המצב.

אם מדובר באופצייה 2 אפשר באמת לשקול את פירוק הנישואים וכנראה שניכם תרוויחו מזה.

אם מדובר באופצייה 1 - אני מאוד ממליץ על טיפול. הכי כדאי לדעתי משהו מבוסס CBT כמו אימאגו. קחי בחשבון שצריך לפעמים לעבור מספר מטפלים ומספר חודשי טיפול בהם לא נראה שמשהו זז עד שנוחת האסימון.

הרבה בהצלחה

את הצד השני, ולהצטייר כקרבן ואומלל ומסכן.
הרושם שאני קיבלתי לאורך כל הפוסט שלך, שגם לפני הגילוי המרעיש, לא היית אישה חמה ואוהבת לבעלך, ("מעולם לא שאלתי מעבר למה שסיפר" בעינייך זו הוכחה שאת "בסדר", למעשה זו חובר אכפתיות, חוסר התעניינות, שמעידה על היחס שלך באופן כללי), ואם זה לא מספיק, את עוד מוסיפה שמדובר בתקופה בה לא תפקדת בכלל כאשה הוא קיבל הרבה חום ותשומת לב מאשה אחרת.
נעשה את זה קצר, כדי שנישואים יצליחו, צריך להשקיע הרבה בזוגיות וכל הזמן, אני לא התרשמתי שהשקעת מעולם, וכנראה שגם לו לא היתה סיבה וחשק להשקיע בזוגיות שלכם, המהירות שבה התעופפת מהבית רק מוכיחה שאולי בסתר לבך שמחת על הזדמנות הפז לפרק נישואים שהיו כנראה ריקים מתוכן באשמת שניכם, אבל הוא לפחות מבין את חלקו ואחריותו לתוצאות, אבל את לא ממש מבינה את "תרומתך" למשבר.
נראה שבעלך מוכן להילחם על הנישואים האלה (אני הייתי נוהג אחרת), אבל את רחוקה מאוד מזה, אז אולי עדיף לכולכם להיפרד כידידים ולהתגרש באופן תרבותי ומכבד.

אני מבינה שנתפסתי בעיניך כאישה לא חמה.אם זהמה שעולה מהדברים, לא אנסה לשכנע אחרת.רק נקודה אחת למחשבה-כתבת שעל זוגות צריך לעבוד ולהשקיע בה כל הזמן. ומה קורה כשאחד הצדדים אינו פנוי כרגע רגשית? אני מניחה שמעולם לא חווית דיכאון לאחר לידה, אבל אתה מבין שגם הוא חווה משבר כשפוטר והייתי שם לצידו למרות שלא היה הגבר הכי"קל" בארץ, אבל זה בעלי והייתי ציכה להיות שם.
מניחה שכשראה שעמדתי ליצידו בלי לשפוט,כאבתי את כאבו והייתי שם, גרמה לו לחרטה ולהבנה איך בן זוג אמור להתנהג בשעת משבר.הוא טען שממש "גילה" אותי שם מחדש, וכן-זו בעיה. אנשים הם רק אנשים, והם יכולים לעבור משבר.מסכימה שזוגיות מצריכה השקעה, אך יכולים עדיין להיות מצבים בהם אדם יהיה מעט מרוכז בעצמו.ואז מצופה מהאדם השני להבין ולהיות שם.הוא היה פיזית, לא אגיד שלא.אך ההתמודדות שלו עם הריחוק שלי לא נכונה על גבול הבלתי נסלחת. הבגידה לא חייבת להיות פיזית כדי להיות בגידה.מספיק התכנון, החיפוש אחר ריגוש גם אם הוא טלפוני בלבד עלמנת למעול באמון.

שלום לך,

בבקשה.. אל תעשי את זה!
אין על מה ולמה.את הורסת לך ולילדים את החיים,מניסיון!
תנסי למחול לו זה שווה את זה!
אין לך מושג מה קורה בחוץ ואיזו טעות את עלולה לעשות.
אם בעלך היה בעל בוגדני אני מקבל את זה לפרק אבל לא על זה...פלירטוטים לא אמורים לגרום לגירושים,נקודה!
בהצלחה..

דני אילן וא'.
ראשית תודה על ההתייחסות.א - זו בהחלט לא האופציה השניה.אהבתי אותו מאוד ומלבד חודשים בהם הייתי בדיכאון אחרי לידה לא ידוע לי שלא היה לו טוב, אבל מצד שני גם לא זיהיתי כנראה את המשבר...אני לא פוסלת את האפשרות שהייתי מרוכזת בעצמי.בהחלט אפשרי.א',אנשים הם רק אנשים (אני לא מתגוננת, מבינה את הביקורת) ולא אמרתילרגע שהייתי אישה מושלמת.נאמנה כן, מושלמת לא. החשש שלי הוא שבעתיד יכולים לקרות עוד מצבים.היה ונישאר יחד ונתבר על המשבר, יש לפנינו שנים של גידול ילדים, לחץ הפרנסה (לשנינו משרות תובעניות), הזקנה עוד לפנינו, וכל אחד מאיתנו יכול לעבור משהו... האם אצטרך לחשוש מאופן ההתמודדות שלו בכל פעם? אני מבינה שגם אני נאטמת אך אני באמת מרישה שזה בלתי נשלט וא' אתה גורם לזה להישמע כמו בחירה מה שלצערי אינו נכון. הפתעתי את עצמי גם בתגובה.אני אהיה כנה ואומר שהאינסטינקט הראשון שלי היה לברוח.כן, יש נשים שמגיבות אחרת, אני יודעת.כועסות, מאיימות, מחפשות לעיתים נקמה בבעל או באישה האחרת...אני פשוט רציתי לברוח.הדמות שהיתה בעלי פשוט נראתה לי שונה לחלוטין.קשה לשפוט אדם פגוע א'.ושוב, אני לא מתגוננת, רק מסבירה אתתחושתי. דני, הזכרתי פרק ב' בהקשר בו יכול להיות שאצליח להתחיל בלי מטענים רגשיים מערכת יחסים...הלוואי וכן אצליח לחזור להרגיש אליו מה שהרגשתי מחדש וזה יבנה איתו, הוא האב של ילדיי.אך כמו שאמר מאור-זה אומר לחיות עם חשד, תחושה שלא תעבור.ואת זה אני לא יודעת אם אוכל איתו...זה הכל.

אנחנו מתנהלים מול המוכר, השיגרה, זה הביטחון שלנו, השקט.
ויום אחד בום טראח מאיפה זה בא?
כמה שלא תחשוב על זה שזה יכול לקרות לכל אחד וגם לך, עדיין זה יפיל אותך לקרשים.
את לי נבהלת ובצדק. פתאום מי זה הגבר הזה שמולך? חשבת שאת מכירה אותו ופתאום זה...
ורגע מה איך אני הולכת להתמודד עם זה? באיזו זכות? מה חשבת לעצמך שככה הפרת את השלווה? באגואיסטיות גדולה הרסת הכל.
אני לא הסכמתי להיות חלק מזה?
המחשבות כמו רכבת כל היום איך מתחילים להתמודד? ונגיד שהצלחנו בכוח רב לצלוח את המשבר והאבק ישקע לאט לאט.
מה יהיה מחר? בעוד חודש? שנה?
מה אם נריב? אם ישעמם לו? לעד אחשוש?
להביט במכשיר הנייד שהיה פעם תמים ופתאום מאיים ומלא סודות, כל איחור, כל סימן קטן לכאורה תמים יקבל גוון מחשיד?
לא לכולם יש את הכוח לזה ולעתים לוקח זמן לאגור כוחות להתמודדות.
לך אני אומר, אל תמסרי לכפות על עצמך להחליט זה בסדר לזמן מה לשבת ולהביט מהצד על הכל ולאגור כוחות להתמודד או לוותר.
אין נוסחה ברורה להתמודדות, הדבר היחידי שמשותף לכולם בהתאוששות זה הזמן.
מה תעשי בו? כרגע גם את עוד לא יודעת.

רק רציתי להעיר, שהחשש שלך מכאן והלאה (אם תישארו יחד) שהוא עלול, בכל סיטואציה משברית "להשתגע" שוב, היא לא הגיונית בעליל.
בעצם, בדיוק להפך, המשפט העתיק והידוע "מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרים" מתאים פה.
מי שחווה אפשרות של התפרקות המשפחה, ואת המחיר הנפשי וכן, גם הכלכלי הכרוך בפירוק משק בית אחד לשניים, אחד כזה לא יעז בכלל אפילו לפזול הצידה, שוב, בהנחה שלא מדובר באיזה בוגדן סדרתי שהתמכר לריגושים, ויש גם כאלו לצערי.
לסיכום, אם תשארו בסוף יחד, אני די בטוח שתצאו יותר מחוזקים, ואין מקום לחששות וחרדות תמידיים, בגלל מה שקרה.

שוב שלום לך,

חששות יהיו בכל קשר! ואולי אפילו יותר גרועות...

לדעתי בעלך קיבל זבנג כל כך קשה שלא יעיז עוד פעם לעשות טעות..לפי התרשמותי מכל מה שכתבת אין מדובר בבעל בוגדני רציסיבי ולכן אם תצליחו לצלוח את המשבר תוכלו להפיק ממנו רק טוב ביחס אחד לשניה, בלא לקחת את החיים הזוגיים כמובן מאליו ולהשקיע,זה המתכון!

מדבריכם,דני ואילן בעיקר, עולה כי הוא יחשוש לעשות משהו כזה שוב. אני לא רוצה שיחשוש, אני חושבת שהוא לא אמור לרצות.אני מבינה שכולכם גברים ולכןמקבלת את ההסתכלות הזו כי אתם יכולים אולי להבין את מניעיו טוב יותר, אבל הייתי שמחה אם לא יבגוד רק כי הוא מפחד לאבד את המשפחה או אותי,אלא פשוט כי הוא לא רוצה... כמו שאני לא מרגישה צורך באף אחד אחר גם כשרע לי, הייתיבטוחה שגם הוא לא צריך וכאן טעיתי... מכאן ההסתכלות האחרת שלי והכי חשוב , השינוי החד בתחושות כלפיו. יכול להיות שזו הפעם הראשונה שהתאכזבתי ברמות קשות כאלו... בסופ"ש ניסיתי לשתף אותו שאני לא מרגישהכלום וראיתי שזה מעציב אותו אז עזבתי את הנושא.אני כנראה אקח את עצת נאור-להתבונן מהצד וכרגע לא להחליט (הכי קשהליעם חוסר ודאות, אבל אין ברירה...) בכל מקרה תודה לכולכם! מאמינה שאעדכן בקרוב, זוויות הראייה שלכם עוזרות וגם השיתוף (:

אגב, גם שאלתי אותו מה דעתו על יעוץ זוגי. אמר שלא מאמין בזהושאנחנו יכולים להתגבר בלי כי הקשר בינינו חזק והוא יעשה מה שצריך.טוען שהרגיש ביום שעזבתי כאילו נפל ממגדלי עזריאלי ומבטיח לי שלעולם לא יקרה דבר דומהלזה.שתמיד פנה לקבל את עצתי וסמך עלי וכך ימשיך גם כשירגיש מצוקה. אני לא יכולה ללכתליעוץ זוגי כשאני לא מרגישה כלום והוא לא מאמין בזה...נכון?

רצים לטיפול זוגי כשמתהפך עליהם עולמם.
מנסים להיאחז במשהו או מישהו שיגאל אותם הכאב ובנוסף יעניק להם תקוה שאפשר לתקן בדיוק כשם שאנו הולכים לרופא בעת מחלה שאין ביכולתנו להתמודד עימה לבד.
לפעמים צריך תהליך עצמי טרם הטיפול ורק כשאנו בשלים וכמובן רוצים, מגיע שלב הטיפול.
אגב לי... לעתים קרובות בטיפול מחטטים בפצעים מאוד כואבים ודברים נפתחים ומציפים.
את יושבת שם עם תחושת "וואו מאיפה זה בא" ותחושת ההצלה והתיקון מתחלפת בתסכול גדול אבלרק משם מתחיל השינוי.
אם שניכם לא בשלים/רוצים לא הגיעה העת. (רק חבל שכל אחד מכם מרגיש כך מהקצה השני שם הסיבה.)

היי לי.
אני חושב אחרת.
אני חושב שבעלך טעה פעמיים. בפעם ראשונה שהוא חיפש ריגוש/עניין/תשומת לב במקום אחר. ובפעם שנייה שהוא השתפן מולך ויצא מגדרו לרצות אותך.

אם הוא היה בטוח בעצמו. מבין שמותר לו כמו לכל בני אדם שעשויים מבשר ודם לעשות טעויות אז הוא היה מגיב אחרת לעובדה שעזבת את הבית.

ייתכן והוא יותר מידיי תלוי בך. אולי כי התרגל אלייך וזה בסדר גמור. רק שאסור לו לתלות את האושר שלו רק בך או רק בזוגיות שלכם.

בן אדם צריך שיהיה לו "עוד" כמה דברים או עוגנים בחיים שיגרמו לו סיפוק ועניין. זה גם עוזר לא לחפש ריגושים מיניים בשדות זרים אבל זה כבר עניין אחר.

כשאתם מדברים על הנושא וזה מעציב אותו עד כדי כך שהשיחה נפסקת זה אומר שהוא לא מסוגל להתמודד. או שאת לא בשלה מספיק בשביל להתמודד עם המציאות...
ואת יודעת מה...גם זה בסדר. כתבו לך על זה כולם שאת נמצאת בתקופת ההלם.

אז תני לעצמך קצת זמן להתאושש. קחי כמה ימים שאת רוצה להתאבל על המצב. על האובדן כפי שהיטבת להגדיר זאת.
אובדן התמימות שלי זה לא יקרה.
אובדן המחשבה שבעלי הוא בדיוק כמוני...כמו שאני "לא רוצה" להיות בזוגיות אחרת אז כך גם הוא ש..."לא ירצה"?

ואני שואל אותך למה שלא ירצה? למה להרוג פנטזיות? למה לוותר ולא לשאוף? בשביל מה באנו לעולם?

כשתביני (אם תרצי כמובן...)שלכל אדם יש רצונות משלו. צרכים משלו...תאוות ותשוקות אחרות ומשונות...שלא תמיד יהיו קשורות למצב הזוגי הקיים. שלא כל דבר נמצא בשליטה שלנו...או אז יהיה לך יותר קל "לעכל" בעיות. להתמודד איתן בגבורה. ועוד לצאת מהן מחוזקת ומאושרת!

צורם לי שפתחת בכך שעשה טעות שחיפש ריגוש בשדות זרים ומיד אחר כך הסברת למה זו זכותו ובכלל זה אנושי והיא אמורה להבין.
זוגיות בכללי ונישואין בפרט מהווים סוג של חוזה לבלעדיות ריגשית פיזית (אלא אם הוסכם בבירור אחרת בין שני הצדדים).
מה לעשות, זו עדיין הנורמה והדרישה שלנו מבני הזוג.
לכל אחד יש הזכות לפנטז אבל מהרגע שזה עובר למעשי זה מקבל אופי שונה לחלוטין.
אם אישתו של אדם מבשרת לו כי היא מפנטזת על בחור הוא יעלב מאוד (מה חסר בי) אך אם היא תבוא לו כי גם מימשה, זה כבר עניין שונה בתכלית.
אגב רוב הבוגדים בחתך חברתי מסויים הם בעלי תחומי עניין רבים, תחביבים ספורט וכו אלא שאין צורך אחד עונה על צורך אחר בדיוק כשם שסיפוק הרעב למזון לא יענה על הרעב לסקס ו/או ריגוש.
אז כן נכון שבא לנו לחוות ולטעום ולנסות, אלא שבחיים כמו בחיים לא כל מה שבא לנו נעשה.
כמו שלא תעלה מחר על מטוס לתאילנד כי יש לזה מחיר או לא תטוס ברכב הספורט החדש ב220 קמ"ש כי יש לזה מחיר.
גם לבגידה יש מחיר והוא כואב להרבה אנשים.
שוב כל זה נכון כשצד אחד נכנס לזוגיות כשהצד השני בטוח שמובטחת לו בלעדיות מוחלטת.

היי מאור מה שלומך...

החיים דינאמיים ומשתנים.
לחיות עם בן זוג אחד לכל החיים זה לא דבר מובן מאיליו. זה קושי עצום שאינו עולה בקנה מידה אחד עם הטבע האנושי הבסיסי.
בעבר - עד לא מזמן 100 שנה בערך - תוחלת החיים היית קצרה. רובם מתו ממחלות. ממלחמות. או סתם נעלמו מעבר לים. ובעוד הגברים יצאו למסעות צייד. לירדים. לעבודה רחוקה וכו' הנשים היו עובדות במשק הבית התובעני ובכלל זוג נשוי היה מתראה מעט מאוד. ולמי היה בכלל זמן "לפעילות" זוגית.
כיום זה אחרת - תוחלת החיים ארוכה יותר. הטכנולוגיה מאפשרת למי שמשתמש בה נכון ליהנות יותר מהחיים.
אז להכריח זוג להיות אחד בתוך הת...של השני כל יום 24/7 למשך כמה שנים זה לא הגיוני ולא מציאותי.
אי לכך ובהתאם לזאת חייבים להשקות את הפרחים מידי יום ביומו. לתחזק את השותפות. לייצר עניין. להוסיף ולחדש כל הזמן כדי לא להגיע למצבים של חוסר ושעמום.
ועדיין - הצרכים של כל אחד מאיתנו שונים. ו...החידוש הגדול > שהצרכים משתנים! כי עם הזמן והגיל. נוצרים פערים בתפיסת החיים. פערים ברמה הרוחנית. שינויים בריאותיים ועוד ועוד כך שהצהרת כוונות וחוזה לבלעדיות בתחילת הדרך לא מספיקה...
-
כחובב ספורט מושבע אני יכול לספר לך שההתעסקות בתחביב אצלי מהווה תחליף מצוין לצרכים מסוימים...האנדורפינים עובדים שעות נוספות והתחושה ממכרת.

אז איפה היינו?

אם הוא יקבל את מה שהוא צריך בתוך הנישואים, לא יהיה לו אכן צורך בקשר עם אחרת. יחד עם זאת, השוק והבהלה שהוא חווה, לא תאפשר לו לעשות זאת שוב, אפילו לא יקבל את מה שהוא צריך בתוך הנישואים. המצב כזה, הוא יעדיף לפרק את החבילה קודם.
בקיצור, אין סתירה לפעמים לא מתעורר צורך, וגם אם הוא מתעורר אפשר לפעול באופן אחר.
אבל לי, אני חייב לחזור ולהדגיש, יכול להיות שמה שקרה לו, משקף את העובדה שהנישואים שלכם נבנו על בסיס רעוע, והפלירטוט שלו עם אחרת זה סוג של אור אדום "יוסטון, יש לנו בעיה", ובמצב שאת חוזרת ומדגישה שאת "לא מרגישה כלום", אולי באמת אין לכם מה לחפש יחד, עם כל הצער.
אם היית מספרת (למשל) שאת שונאת אותו, עוד הייתי מאמין שיש סיכוי.

אז שאלתי אותו...
יש לך אישה יפה, אוהבת, מינית, מעניקה חום, מבשלת חייכנית.
אוהבת אותו כמו שהלוואי על כולנו.
למה לך?
הבחור מודה, היא חלומו של כל גבר אבל!!!
היא יכולה לתת לי הכל, סקס טוב חום ואהבה פינוק וביטחון, כמעט הכל.
חוץ מ... ריגוש!
כשאני צד, אני מאותגר, אני מתרגש מכל שלב, הריח של האחרת אחר, המגע, הקול. השכבות שאני מקלף ממנה בדרך לכיבוש, הלא נודע, הציפיה לשלב הבא, הצורך הזה להרגיש שוב שווה, גבר.
את התחושות האלה אישתי האהובה (והוא חולה עליה) לא תוכל לתת לי ואני לא אוכל להתגבר עליהם.
אנשים הם אנשים ולא מכונות, יש מי שיתספק בנשיקה לילה טוב ויהיה מסופק ומאושר מספיק כדי לא לבגוד ויש מי שיש לו הכל וירצה יותר.

בקשר ל-"לא יעז שוב"
יודע כמה נתפסו וכעבור זמן מה חזרו לבגוד?
תקרא רק כאן בפורום הזה (מכיר אישית כבר את המשברים שלהם)
אכן כן, יש את אלה שנכוו ולא יעזו שוב (לא שזה שווה הרבה נאמנות רק מתוך פחד ולא כי טוב להם עם מה שיש)
ויש את אלה שיחזרו לזה רק עם המחשבה שהפעם הם ידעו להפיק לקחים ולהסתיר הרבהההה יותר טוב.

אז ציינתי בפירוש "בהנחה שלא מדובר בבוגד סדרתי שהתמכר לריגוש". לפי מה ש"לי" סיפרה, הוא ניהל צ'אטים עם אישה, בתקופה שהיא היתה בדיכאון שאחרי לידה, אז ברור שאי אפשר לנבא כלום,
אבל גם לחשוב שכל מי שבגד פעם, ימשיך תמיד, זה גם שטות.
בסוף כולנו אנשים רציונליים, לא חתולים ברחוב, כולם עושים שיקולי "עלות מול תועלת" גם אם לא נודה בזה, ויש כל מיני אנשים שעושים (או לא עושים) כל מיני דברים בגלל כל מיני סיבות.
צריך לחשוב, לשקול, ולקבל החלטות בחיים, ואף פעם אי אפשר לדעת אם ההחלטה הייתה נכונה, רק בדיעבד.

אני אקל עליכם מעט את הדיון.מה שכל אחד מכם יכול להיות נכון ולא נכון בו זמנית, זה לא מדע מדוייק, זה אנשים. ואנשים שונים מאחד לשני ויש פה עניין של אופי.לא כל גבר חושב/נוהג באותו אופן , כמו שיש נשים כאן בפורום שאיני מזדהה ולא במעט עם מה שרושמות, ויש שכן. אנחנו אנשים ומונעים מפחדים/מניעים/ריגושים שונים. אילן ומאור אתם סה"כ מחזקים את דבריי. זוגיות לא צריכה להתבסס על העובדה שהוא נמצא כאן מפחד לאבד אותי.זו לא אהבה, זו תלות.הוא חוזר ואומר שאין לו אושר בלעדיי. עכשיו אני אוסיף קצת רקע... בעלי עוד מלפני הנישואין אהב בכל מאודו ספורט ימי.הוא עבר כמה וכמה קורסי צלילה (לצורך תחביב זה הוא נוסע הרבה.אין ים בעיר מגורינו).לפני 4 שנים הגשים חלום וקנה סירה (אשר גם היא לא עוגנת ליד הבית...). כשאמרתי שיש לי אמון מלא בו, ואני לא מגבילה או שאלות שאלות (מה שאתה אילן פירשת כחוסר אכפתיות וקור רוח, אישה לא חמה וכד'...)אני פירשתי כחופש. חופש לעשות מה שהוא אוהב.ברווקות הייתי מצטרפת אליו לנסיעות, אבל אז באו הילדים וזה הקשה.בתחביב הספורט הימי הוא מתמיד (הוציא רישיון שיט, אופנוע ים, וכל תעודות הצלילה למיניהן). חברות שלי תמיד הרימו גבה וטענו שלעולם לא היו מאפשרות כל כך הרבה חופש, ואני מנגד אמרתי שחשוב שיעשה מה שאוהב ושאני סומכת עליו.מנגד גם הוא תמיד אפשר לי לנסוע עם חברות, פרגן כשהייתי יוצאת וסמך עלי.חבריו תמיד אמרו לי שהוא מדבר עלי לחיוב ומעריך את התמיכה והפרגון שלי בנסיעותיו (התלוו אליו הרבה.שניים גרושים ואחד רווק...) גם עכשיו אמר שלעולם לא עשה דבר בנסיעותיו, ולא היה מעז לנצל את האמון שלי לרעה.האמת, לזה אני מאמינה לו.הזוי אולי, אבל מאמינה.היה מתקשר אלי כל שעתיים בערך ומספר לי על הישגיו.אני לא משבחת את נישואינו ועובדתית היתה בעיה.אבל אתם צריכים להבין, שכאשר אדם נותן 100 אחוז אמון והאמון נפגע, בין אם פלירטט או קיים יחסי מין, הפגיעה היא קשה פי 100 מאשר אם הייתי אישה שנותנת 50% אמון ופחות מאפשרת....מניחה שמה שרשמתי יכול לגרור תגובה כמו "מה את רוצה? הזמנת את זה?" אבל זו המציאות וזו אני...מעצמי אני בטוח לא יכולה לברוח....(:

אני מבטיח לך שכל אשה וכל גבר יבטיחו לך שהם נותנים חופש מלא לבני הזוג. גם גברים בסעודיה ובמגזר הבדואי, וגם נשים הכי מסרסות ומגבילות, כי זה מאוד יחסי לחינוך שקיבלת ולתפיסת העולם.
את נתת את האמון והחופש שחשבת לנכון, כמו שבקשת וקבלת את החופש והאמון שרצית, כך בנוי קשר בריא ואמיתי.
כשאומרים לילד למשל, אסור לך בשום אופן לקחת עוגיה מהקערה, הוא לא ירגע עד שהוא יצליח לקחת אחת, גם אם הוא לא ממש אוהב את הסוג הזה, כך זה האופי האנושי.
תחשבי על זה שאם הייתם מגבילים זה את זה, ומתייחסים בחשדנות, זה היה יכול להגמר ולהתפוצץ הרבה יותר מכוער.

אני אקל עליכם מעט את הדיון.מה שכל אחד מכם רושם יכול להיות נכון ולא נכון בו זמנית, זה לא מדע מדוייק, זה אנשים. ואנשים שונים מאחד לשני ויש פה עניין של אופי.לא כל גבר חושב/נוהג באותו אופן , כמו שיש נשים כאן בפורום שאיני מזדהה ולא במעט עם מה שרושמות, ויש שכן. אנחנו אנשים ומונעים מפחדים/מניעים/ריגושים שונים. אילן ומאור אתם סה"כ מחזקים את דבריי. זוגיות לא צריכה להתבסס על העובדה שהוא נמצא כאן מפחד לאבד אותי.זו לא אהבה, זו תלות.הוא חוזר ואומר שאין לו אושר בלעדיי. עכשיו אני אוסיף קצת רקע... בעלי עוד מלפני הנישואין אהב בכל מאודו ספורט ימי.הוא עבר כמה וכמה קורסי צלילה (לצורך תחביב זה הוא נוסע הרבה.אין ים בעיר מגורינו).לפני 4 שנים הגשים חלום וקנה סירה (אשר גם היא לא עוגנת ליד הבית...). כשאמרתי שיש לי אמון מלא בו, ואני לא מגבילה או שאלות שאלות (מה שאתה אילן פירשת כחוסר אכפתיות וקור רוח, אישה לא חמה וכד'...)אני פירשתי כחופש. חופש לעשות מה שהוא אוהב.ברווקות הייתי מצטרפת אליו לנסיעות, אבל אז באו הילדים וזה הקשה.בתחביב הספורט הימי הוא מתמיד (הוציא רישיון שיט, אופנוע ים, וכל תעודות הצלילה למיניהן). חברות שלי תמיד הרימו גבה וטענו שלעולם לא היו מאפשרות כל כך הרבה חופש, ואני מנגד אמרתי שחשוב שיעשה מה שאוהב ושאני סומכת עליו.מנגד גם הוא תמיד אפשר לי לנסוע עם חברות, פרגן כשהייתי יוצאת וסמך עלי.חבריו תמיד אמרו לי שהוא מדבר עלי לחיוב ומעריך את התמיכה והפרגון שלי בנסיעותיו (התלוו אליו הרבה.שניים גרושים ואחד רווק...) גם עכשיו אמר שלעולם לא עשה דבר בנסיעותיו, ולא היה מעז לנצל את האמון שלי לרעה.האמת, לזה אני מאמינה לו.הזוי אולי, אבל מאמינה.היה מתקשר אלי כל שעתיים בערך ומספר לי על הישגיו.אני לא משבחת את נישואינו ועובדתית היתה בעיה.אבל אתם צריכים להבין, שכאשר אדם נותן 100 אחוז אמון והאמון נפגע, בין אם פלירטט או קיים יחסי מין, הפגיעה היא קשה פי 100 מאשר אם הייתי אישה שנותנת 50% אמון ופחות מאפשרת....מניחה שמה שרשמתי יכול לגרור תגובה כמו "מה את רוצה? הזמנת את זה?" אבל זו המציאות וזו אני...מעצמי אני בטוח לא יכולה לברוח....(:

מעבר לזה שברור לגמרי שאין כללים ומשוואות וכל אדם לעצמו, ועם זאת יש המון שבלוניות בדינמיקה זוגית.
מניסיוני גם בהמון מקרים לבגידה של גברים אין הרבה קשר להתנהגות האישה. אולי אם כבר להתנהגות נשים אחרות שמולו.
אבולוציונית, תשוקתית, כל אחד יגדיר איך שבא לו.
לא קשה לראות זאת בכל מקום, את החיזורים, המבטים ההטרדות ההתבטאויות וכו מצד זכרים.
אצל נשים לרוב המנגנון הוא אחר (לרוב) אבל זה דיון אחר.
לא החופש שלך שלח אותו לשם,
מה כן? לא חסרות סיבות.