לא מצליחה להתגבר על פרידה קשה...

שלום לכולם. רציתי לשתף כאן חוויה שעברתי לאחרונה. סיפור של אהבה גדולה עם גבר גרוש עם שני ילדים. לאחר קשר שנמשך קצת פחות משנה, והיה נראה כמו הבטחה גדולה בעבור שנינו, הקשיים החלו להעיב עליי, והחלטתי להפרד ממנו. עברו כבר חודשיים מאז הפרידה, ואני לא מצליחה לחזור לעצמי. לא מצליחה לשחרר. מנסה להזכיר לעצמי כמה שהפרטים ה"טכניים" של אורח חייו היו קשים ולא התאימו לי. הילדים שלו לא ילדים קלים, המשמורת עליהם משותפת כך שהוא אבא במשרה די מלאה, לא מאלה שרואים את הילדים רק כל סופש שני. אנחנו רחוקים גאוגרפית ולא היה רצון/יכולת מצדו לעשות ויתור מהבחינה הזו, כך שכדי להתקדם בקשר אני זו שהייתי צריכה לוותר על המקום שלי, על הדירה שלי, על העבודה שלי, ולהתחיל לבנות את עצמי מחדש. הראש שלי כבר מסוחרר מרוב "בעד" ו"נגד"- הוא כל כך אהב אותי, הוא קיבל אותי כמו שאני, היה לנו כל כך הרבה טוב בקשר הזה, ומצד שני, הוא לא היה עוגן בשבילי. הוא לא יכול היה להיות בשבילי ברגעים שהייתי זקוקה לו (ובאמת שאני לא בחורה תלותית), כי יש לו כל כך הרבה מחוייבויות. הוא לא ניסה להלחם עליי, לא ניסה להראות שהוא מוכן לעשות צעד לכיוון שלי. הוא אמנם דיבר על זה, אבל הכל נשאר בגדר דיבורים. אני מצד אחד כועסת על עצמי- שלא הצלחתי לקבל אותו כמו שהוא, לא הצלחתי להתמודד עם ה"תיק", ומצד שני כועסת עליו- שהוא ציפה ממני לעשות את כל הויתורים ולא ניסה לשנות שום דבר מהותי כדי להקל עליי. הילדים שלו הם ילדים לא פשוטים, הבת הגדולה שלו (12) לא קיבלה אותי והיתה מאד קנאית. ואני השתדלתי לא להיות שם כשהם נמצאים כדי לא להקשות עליהם, ולעשות את הדברים בהדרגה, אבל הסתבר לי שהמצב יותר גרוע ממה שחשבתי, ושההתמודדות איתם תהיה לא פשוטה וכנראה תלווה אותנו כל החיים. בקיצור-הראש יודע שעשיתי את ההחלטה ה"נכונה",אבל הלב לא מתנחם. לאחרונה נודע לי שהוא התחיל לצאת עם מישהי חדשה. וקשה לי לתאר את הכאב העצום שהידיעה הזו מסבה לי. איך אהבה כזו, שנתפסה בעיני שנינו כל כך עמוקה, החזיקה מעמד פחות משנה. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני מפחדת שעשיתי טעות, שהייתי צריכה לנסות עוד, אני מפחדת שבעוד כמה שנים אמצא את עצמי אומרת: איזו טיפשה הייתי שוויתרתי על אהבה כזו. אבל כבנאדם רציונלי אני יודעת שאהבה לבד לא תמיד מספיקה, וששגרה קשה ומורכבת בקלות יכולה להעיב עליה ולכבות אותה. הייתי שמחה לשמוע פה דעות, מאנשים שאולי חוו משהו דומה, ויכולים להאיר עבורי את המצב. או לתת עצות על איך להמשיך הלאה בלב שלם. אשמח לשמוע תגובות. תודה