האם אי פעם המחשבות, הכאב והצער ייעלמו???

אני לא יודע הרבה אבל נדמה לי שהרוב כאן יסכימו שזה לא ממש עובר לעולם
תמיד זה יופיע פתאום בזמן נהיגה, במקלחת, לפני שנרדמתי, אפילו באמצע העבודה.
מן דקירה כזו שהבטן מתהפכת. שמזכירה את שלא רצית בכלל להכיל בחייך.
אצל כל אחד זה קצת שונה אני מניח וכל מה שקורה בעקבות זה משפיע המון. התנהגותו, מידת החרטה והאמונה שלך בה.
החשש מהמשבר הבא (האם ירוץ אליה)
האם עדיין אוהב אותה
ועוד ועוד.
מה שחשוב שכרגע יש פריחה, מי יתן והצליחו לשמור עליה לאורך זמן כי זה יקירתי, ממש לא מובן מאליו.
אולי לחבריי יהיה משהו מועיל יותר להגיד.
נראה שעברת לא מעט מהמורות, אני מקוה שתצלחי גם את זו.

מה שאת מתארת אילו תגובות מאוד מאוד קשות, אולי צריך גם תרופות, ןאת צריכה פסיכולוגית או יועצת זוגיות, או מישהו שיעזור לך להישאר שפויה ומתפקדת.
שנית, השאלה היא למה בעצם לא לפרק את החבילה?
את מציינת שהנישואים היו אילוץ עקב היריון לא מתוכנן, לא הייתה שם אהבה אף פעם, במקסימום כתבת שהייתם חברים טובים, לא נראה שאת היית מאושרת ולבטח לא הוא.
אני חושב שלשניכם מגיעה הזדמנות למצוא אושר, שלווה ואהבה אמתית, אתם עדיין צעירים יחסית, ובמקום לעשות החייאה לנישואים שלכם, תיפרדו כידידים בצורה תרבותית ומכבדת, יהיה לשניכם הרבה יותר טוב, לפחות לדעתי.

נלי יקירה,

עברת ארוע איום, ניתן להגדיר אותו כארוע הקשה ביותר שיכול לעבור על מערכת זוגית. אני לא רוצה לנתח את המקרה שלך ואת הסיבות שהביאו למשבר הזה משום שלא סיפקת מספיק פרטים ומהסיבה שאת מבקשת להתמקד במה ואיך ייראו החיים מעתה.

לצערנו במקרים מסוג זה אין קיצורי דרך ופתרונות קסם מהירים, את (בעצם שניכם) תצטרכו ללכת לכל אורך דרך הארוכה מלאת החתחתים והמהמורות ולעבור את כל השלבים בדרך עד שתגיעו למעין איזון שיאפשר לכם לחיות את המשך חייכם המשותפים בצורה סבירה ואפילו שמחה.

כמה זמן זה לוקח? זה משתנה מאדם לאדם, אך פרק זמן של שנה זה משך מקובל וסביר לארוע מסוג זה. יחד עם זאת ולצערנו הארוע הזה ילווה אותך במחשבותייך עד ליומך האחרון, הלוואי והיה למוח שלנו יכולת לעשות Erase לארוע הזה, אבל לצערנו אין פטנט כזה.

למרות שזה נראה כרגע כמשהוא שאינו ניתן לריפוי, יש גם תקווה בהמשך!

קודם כל יש מספר שלבים עיקריים שאת צריכה לעבור:

1) הכאב, ההלם, הטראומה החקירות והניסיון לדלות כל פיסת מידע מבעלך (איפה?, איך?, כמה?, מה לבשה ? וכיו"ב).
2) הדיכאון, המחשבות האין סופיות, השאלות העצמיות וחיבוטי הנפש (כיצד אני תרמתי להתפתחות הארוע?).
3) האבל והעיבוד שלו (אבל שדומה לאבל על מותו של אדם קרוב).
4) ההכלה של הארוע וההשלמה שאת הנעשה אין להשיב ויש לחיות עימו.

יש הרבה פעולות בונות אמון שבעלך יכול לעשות על מנת לעזור לך ואולי להאיץ יותר את ההחלמה שלך. אם תרצי אתייחס לכך בהודעה נוספת.

לאחר שתעברי את כל השלבים ותגיעי לאותו איזון הארוע הנורא הזה יישאר כזיכרון עמום בנפשך, הכאב בליבך יקהה ותוכלי להמשיך בחייך.

במצב שאת נמצאת כרגע ולפי התיאורים שלך בפוסט הייתי ממליץ לך ללכת לרופא המשפחה או לפסיכיאטר ולהצטייד בתרופות להרגעה והפחתת חרדה קצרות טווח כמו קסנקס על נגזרותיו בשילוב עם נוגדי דיכאון ארוכי טווח שמתחילים להשפיע רק אחרי מספר שבועות לאחר תחילת נטילתם.

בהצלחה נלי.

ראשית אני רוצה להודות לכם על שהקדשתם מזמנכם לענות לי ועל החיזוקים בדברכם :)

למאור: תודה רבה על העידוד והחיזוק

לאילן:
חשוב לי לחדד כמה דברים. אכן הייתי במצב קשה מאוד ונזקקתי לטיפול תרופתי שעזר לי רבות בחודשים הראשונים לגילוי, ובמקביל אף הלכנו לייעוץ זוגי (כיום אנו מיישמים את כל הטיפים שניתנו לנו ואכן זה עובד)
לשאלתך, מדוע לא לפרק?...ההריון לא תוכנן...נכון! אך הילד שלי בא מאהבה רבה!!! בעלי היה ועודנו אהבת חיי!!! (למעט רגעים של תסכול בהם אני נזכרת במה שעשה ורוצה לפרק הכל) וכמו שציינתי אנחנו באמת חברים מאוד טובים...אני משתפת את בעלי בכל מה שעל ליבי והוא מביע חרטה עמוקה בכל פעם. אבל...נמאס לו לדבר על זה...הוא רוצה לשכוח..לשים את המקרה הזה בצד...וגם אני לצורך העניין...אבל זה בלתי אפשרי! זה צץ פתאום, כמו שאמר מאור, בכל מיני מצבים וזה קשה מאוד!!!

ל-אני:
בדברייך מצאתי ייאוש ותקווה...לחשוב שעד יומי האחרון זה יהיה במחשבותיי?! זה איום ונורא!!! לעומת זאת התקווה שיום יבוא והאירוע הנורא הזה יהפוך לזיכרון עמום, הוא שנותן בי את הכוחות להמשיך ולהתמודד.
אוסיף ואומר שלפני הגילוי הייתי במצב רוח ירוד ויומיים לאחר הגילוי ממש לאחר שקרסתי נפשית ופיזית..כמו בדרך נס התעוררתי כאילו נפקחו עיניי מעיוורון שחייתי בו...תוך חודש נרשמתי ללימודים אקדמיים (לומדת פסיכולוגיה - משום מה...) והתחלתי לעבוד בעבודה זמנית לאחר שנים בבית (בגלל הילד) ואפילו עברנו דירה לאחרונה והחלפנו את כל הרהיטים שלנו..אבל לא משנה מה אני עושה הצער הולך איתי לכל מקום.
לגבי השלבים עליהם דיברת...אני בהחלט מזדהה ובטוחה שאני בשלב השלישי שלב האבל הקשה והארוך מכולם. לא מזמן אמרתי לבעלי שאני מרגישה כאילו מת לי החבר הכי טוב שלי, והוא ממש נפגע ואמר "לא נכון...אני כאן" אבל זאת באמת ההרגשה..אני אבלה על הזוגיות שהייתה ולא תהייה, על האמון שהיה ואיננו על החבר הנאמן שהייתי בטוחה במיליון אחוז שאין מצב בעולם שיעשה לי דבר כזה ו..עשה את הנורא מכל. וזה כואב שהלב נשבר.
אציין שלרוב אני חיה את חיי באיזון מסוים כל יום ביומו, אבל לפעמים קורה שאני צוחקת ממש מהלב ופתאום באה מחשבה "רעה" שמזכירה את שקרה..כאילו באה למנוע ממני לשמוח..זה לא קורה הרבה אבל כשזה קורה זה מאוד לא נעים (בלשון המעטה)
אני חושבת שדווקא בגלל שלא סיפרנו לקרובינו על המקרה (למעט המטפלת הזוגית) זה מרגיש נורא לבד..כאילו רק לי זה קרה בכל העולם ואולי אני הולכת נגד הטבע בזה שאני מנסה להילחם בכאב? אני לא יודעת...פשוט מתסכל!!
נלי

בתגובתך אמרת שישנם פעולות בונות אמון שיכולות לעזור בהחלמתי...אשמח מאוד לשמוע מהם.
אני זקוקה לכל דבר שיוכל לעזור לי להתגבר ולהתמודד בייתר קלות.
ושוב תודה
נלי

לאחר שקראתי שוב את הודעתך הראשונה הבנתי שעברו כ 10 חודשים מאז הגילוי. לפיכך הכלים שרציתי לתת לבעלך להשיב את האמון כבר אינם כל כך רלוונטים לאחר פרק זמן כזה.

בקצרה רק אומר שמדובר על מגבלות ואיסורים דרקוניים וקשים שהצד הבוד לוקח על עצמו על מנת להשיב את בטחונו ואמונו של בן זוגו ועל מנת להראות שהוא מוכן "לסבול" על מנת לכפר על מעשיו.

דוגמאות: התנתקות מכל הרשתות החברתיות למינהם, ויתור על יציאות בלעדייך, שיתוף של כתובת אימייל אחת בניכם, טלפון נייד ללא ססמה וזמין לך להסתכל בכל עת ועוד כהנה וכהנה.

כמובן שמדובר על תקופה מוגבלת עד שלאט לאט האמון חוזר.

כמו שכתבו לך, אפשר להדביק את השברים אבל כמה שהשברים יודבקו ביד אומן הם עדיין יישארו שברים. יחד עם זאת ניתן להבין שבני האדם אינם מושלמים וכולם עושים טעויות גדולות יותר או פחות, ניתן למחול לבן הזוג בתנאי שמשוכנעים שהוא הפיק את הלקח מטעותו ולא יחזור עליה שוב.

את הכל ממש לפי הספר.
את תחושת האבלות הוא לא יבין.
אגב.. גם לא יבין זאת איש שלא היה שם.
כך ששיתוף משפחה או חברים לא ממש יועיל, אולי אפילו יזיק.
זה ממילא נורא קשה להסביר את התחושה של אותו אבדן שאת מתארת.
כל שהכרת או חשבת שאת מכירה בו השתנה ואבד במכה אחת כואבת.
לדעתי אמון שנשבר הוא כמו כלי זכוכית, אפשר להדביק את הרסיסים במאמץ רב אך הסדקים תמיד יהיו שם, תמיד!
לפעמים תרגישי הקלה ולעתים זה יצוף ויבעט חזק בבטן.
מה עושים עם זה? האמת?
אני לא בטוח שיש תשובה או פיתרון.
אבל יש עבודה לעשות יחד, חרטה ניסיון לתקן, ולקחים להפיק.
אולי הטיפ הכי טוב שאוכל לתת לך זה- מעתה והלאה אל תהיי מובנת מאליה.
זו הבבואה המוכרת הידועה והאפורה משהו. זו שתמיד שם ולפעמים שוכחים כמה היא נשית.
היי חזקה, יפה אטרקטיבית, אישה!
אני גם סבור שבגידה אין דינה לעבור ב-"אוי סליחה טעיתי" אלא בהרעדה של המערכת, כזו שתגרום לו לחשוב מאה פעמים לפני הפעם הבאה,.
שאם תהיה חלילה, זה הסוף.
באשר לסבלך, אולי למצוא מישהי שחוותה משהו דומה ולפרוק איתה (?)
אז נשימה עמוקה ולדרך. (:

וואו. הרגשתי שאני מדברת במקומך!!!
אומנם לא עברתי את הצרות שאת עברת עם הילד שלך... בעלי היה במשרד והמזכירה התחילה איתו מלא עד שהוא נענה לה, לא היו יחסי מין אבל חוץ מזה היה הרבה. התקופה של הפעולות ההדדיות היו בערך חודשיים והיחסים ממש רק שבועיים. אנחנו כיום משקמים את הזוגיות שלנו שאז גם לא היתה טןבה מספיק( 18 שנים של נישואין) אני ממש אוהבת את בעלי היום ומדברים פתוח על הכל. וגם אני שואלת את אותה השאלה, מתי יגמרו כאבי הבטן האלה?! כנראה שאין לזה זמן אלא יותר חשיבה בראש, לצאת הרבה יחד ולסגור טלפונים ופשוט להביט אחד לתוך עיני בן הזוג, אם יש לך תשובה טובה יותר אשמח גם אני לקבל ממך!!! בהצלחה לכם ולנו!!!

היי
זה קורה וקרה לך, כל הכבוד שנלחמת ולא וויתרת והחזרת את בעלך הביתה!
אל תתני לא לעצמך ולא לבעלך סיבה לפרק שוב.

אם הצלחתם לשקם ולהתעלות על מה שקרה ואת טוענת שהרבה דברים השתפרו מה את מעסיקה את עצמך באפיזודה שקוראת לכל אחד/ת כמעט במהלך חיי הנישואים ולרוב זה לא מסתיים בטוב כפי שאת מתארת. הטעות שלך שנכנסת לפרטי פרים וזה מה שמטריד אותך איך ומה הם עשו באיזה תנוחות וכן הלאה..את חייבת לשחרר, נלחמת ? תמשיכי!

בהצלחה!

שלום לך,
שאלותיך האחרונות היו:" האם אי פעם זה יעבור?", המחשבות יפסקו? הצער ייחלש?"
תשובתי היא כן!!!אבל זה ייקח עוד הרבה זמן...
העובדה ששניכם סובלים מוכיחה שאתם בעלי רגשות חמים זה לזאת ...כי אלמלא כן לא הייתה תקווה להחלמה שלכם מהצער וכאבי הלב.
מאידך, יקשה עליכם לעבוד על הקשר ביניכם, כי אינכם יכולים לחדש לעצמכם דברים שאינכם יודעים....ומיידעים אחרים עדיף לא להתעסק עימם.
העובדה שהאינטימיות בשחקים וגם האהבה השתדרגה פלאים - כדבריך ...זה לא מפתיע אותי כמטפל, זה קיים תמיד "כאפטר- שוק". לאחר מצבים של "בגידות" וכו.
אני כמטפל יכול לחסוך לכם את זמן הסבל, כך שתוכלו לחזור ולחיות בזוגיות, ללא סבל בזמן קצר בהרבה.
רוטרי יששכר מומחה לזוגיות מתגמלת, למיניות האדם, ולשימורה של האהבה.