התמודדות עם בגידות

לפני כשלושה שבועות גיליתי שחבר שלי, כיום לשעבר כמובן, בגד בי. היינו ביחד כמעט שנה, ראיתי בו חבר הכי טוב, וחשבתי שזה הדדי. פוצי, מוצי, כל הטררם ועוד הרבה מעבר. קצת רקע... כשהתחלנו לצאת, כמו שני תל-אביבים מצויים, היינו יוצאים המון לפאבים, מועדונים מרתפיים. בד"כ שותים, ומידי פעם גם נהנים מעוד כמה דברים. הכל היה טוב ויפה ביננו, שני סטודנטים מאוהבים עד הגג. אך במהרה הפסקתי להנות מאותם "דברים". ראיתי שזה מביא אותנו, בעיקר אותו, למקומות לא טובים. אז החלטנו להפסיק. אני הפסקתי בלי בעיה, הוא לא. לאט לאט המצב שלו התחיל להתדרדר. אחרי בערך 4 חודשים של ביחד, התחלתי לאבד אותו להתמכרות שלו. ומילא התמכרות..התמכרות מלווה בהתקפים פסיכוטים פרנואידים חריפים. ואני, מאוהבת, אוהבת, לא נוטשת את הספינה הטובעת כשהוא על הסיפון. אמנם לא נפלתי איתו לאותם מקומות, אבל כמות האנרגיות שהשקעתי כדי להוציא אותו משם...נתתי לו את נשמתי. האמנתי בו, רציתי שיהיה לו טוב. כל זה נמשך כמה חודשים טובים. לילות בלי שינה, הזיות, עליות, ירידות, פרנויות, אכזבות, שכנועים... במילה אחת: סיוט. פשוט ראיתי את הבן אדם שהכי קרוב אליי ושאני הכי אוהבת בעולם נעלם לי למול עיניי. אבל בתוך כל החושך הזה, עדיין היינו החברים הכי טובים (ככה חשבתי). לאחר כמה זמן, ההזיות שלו נהיו כבר מסוכנות. בזמן של סטלה הוא היה מאבד כל קשר למציאות. הבנתי שלנהל איתו מערכת יחסים זה כבר בלתי אפשרי אז בלב כבד עזבתי, אבל עדיין התעקשתי לשכנע אותו להיכנס לגמילה, טיפול, משהו שיציל אותו. אמנם לא היינו ביחד יותר בתור זוג, אבל תמיד הייתי שם בשבילו. אז מה הקשר בין כל הסיפור הזה לבין בגידה? כפי שכבר כתבתי... לפני שלושה שבועות, באחת הסטלות היותר כבדות שלו, נפלט לו שהוא בגד בי. אז תגידו הסמים... אז זהו, שלא. זה התחיל עוד לפני כל הבלגן. ולא רק אחת. במשך כל התקופה. פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. ובצורה כל כך מלוכלכת. רק לשם המחשה של הגועל: יצא למועדון, אסף מישהי (ממוצא מזרח אירופאי), נסע אליה,עשה מה שעשה בלי קונדום!, חזר הביתה, התקלח ואז בא לישון איתי. איכככ בא לי לשבור משהו. אני לא יכולה בכלל לתאר לכם כמה סמכתי עליו, כמה הוא הטעה אותי, כמה הוא נראה תמים. כל הזמן חשבתי שהוא מסכן, בסה"כ ילד טוב שהסתבך עם סמים. מאז, הכל אצלי התנפץ. הכל קרוע מבפנים, הכל מדמם ואני לא יודעת איך לעצור את זה. זה בן אדם שנתתי לו הכל והוא פשוט ירק לי בפרצוף. ושום דבר שיגידו לי לא יעזור. לא - "זה בטח בגלל הסמים" או "למה זה אכפת לך, אתם כבר לא ביחד" וכאלה. לא, לא, לא. מה שכואב זה הבגידה. הבגידה באמון שנתתי לחבר הכי טוב שלי, כביכול. אז נכון שהוא דפוק, אבל אין תירוץ לבגידה ובטח שלא לבגידות. עכשיו אני רוצה כמה דברים: אני רוצה לקבל בחזרה את השנה שבזבזתי עליו, את האנרגיות שבזבתי עליו, את כל הדמעות שזלגו בגללו. אני רוצה שיפסיק לכאוב ואני רוצה לחזור לחייך. אני רוצה לדעת שאין לי איידס.