אב נואש לפני פירוק התא

שלום לחברי הפורום ולמנהליו,

אני בן ארבעים,אב לילד בן חמש ומקווה למצוא תובנה דרך תגובות של כאלה שעברו את זה.

אחרי מערכת יחסים של כ- 6 שנים (זוגיות ללא נישואין) אין ספק שהמפגש בינינו הוא בלתי אפשרי.אחרי שנה וחצי של טיפול שלא צלח, שנינו לא יכולים יותר לסבול את המתיחות והאשמות ההדדיות.אבל אין אשמים! כל אחד עם מכלול ההתנהגויות שסיגל לעצמו, והסרטים שמקרין לעצמו על החיים או על איך צריכים החיים להתנהל ,וכמובן בעיקר בעקבות מודל הזוגיות והטראומות שחווה בתור ילד,כל אלה לצערי הרב גורמים לזוגיות בלתי אפשרית.
הבעיה היא שאני זה שאצטרך לעזוב את הבית! מבחינתי זה גזר דין כבד מאד!
אני מטורף על הפעוט שלי,חמש שנים אני טוטאלי בתשומת הלב,האהבה,הדאגה והטיפוח שלו. משקה ומטפח אותו במסירות יום יום ,כמו צמח.
אני,שרגיל להיות איתו לפחות 3 שעות כל יום,(אבל כל יום בתוקף תפקידי כמוסיקאי),לקחת אותו כל יום לגן,לספר לו סיפור לפני השינה ,ללטף לו את השיער ולראות את הריסים נעצמות, לראות אותו צומח ומתפתח בזמן אמת, אני מתקרב "בביטחה" לעבר היום שאצטרך לגרום לו להתמוטטות עולמו (כך לפחות אני חושב),וזה שובר לי את הלב ומייסר את נפשי.
איך אני מתמודד עם זה? כשישאל- אבא למה אתה לא ישן בבית? למה עזבת אותי? כרגע, זה נראה לי אסון,ואפילו אשתמש במילה שואה כדי להדגיש עד כמה זה נראה לי הרסני. (קרה לי גם כשהייתי בן שש למרות שבדיעבד, טוב שכך...)
מצד שני,ראוי לציין,יחד עם ההשתדלויות שלנו לחסוך ממנו את המתיחות,יש פה ושם זליגות, והוא בהחלט חש את המצב. האם זה מזיק לו יותר? איך יוכל להתמודד עם השבר של עזיבתי (הוא קשור אליי מאד!)


המון תודה