עדיין מבולבל..

עליות וירידות של 5-10 קילו בשלושת החודשים האחרונים- בין 70 ל80- עולה ויורד, חוסר בשעות שינה עד לרמה של חצי שעה בלילה אם בכלל- בגלל סיוטים או חלומות יותר מידי טובים, אכילה מועטת או רבה מידי בשעות לא הגיוניות- כמובן שהעבודה תורמת בגלל שהיא יכולה להיות בכל שעה ובכל יום, עייפות וחולשה תמידית, כאבי בטן, אפילו הפרעות בראייה.
עצבות, ייאוש, רוגז, התפרצויות בכי, התפרצויות זעם, מועקה, תחושת ריקנות, חוסר תקווה, איבוד עניין .. בכל מה שהייתי אוהב לעשות- לצאת לפאבים, סרטים, לשחק במחשב, אפילו לצייר- ואני מתחיל ללמוד במכללה בעוד 4 חודשים ואין לי חשק להחזיק עיפרון ביד אם זה לא בשבילה.. מנתק קשרים עם הרבה אנשים עד לרמה שנשארתי עם 4 אנשים עקשנים שמנסים להוציא אותי מזה בכל דרך ואני באמת שלא מוצא את האנרגיות לרצות לצאת מזה..
תפיסת עולם קודרת, מחשבות אובדניות ואמונה בעתיד רע אם בכלל, דימוי עצמי נמוך, חוסר בטחון, איבוד זיכרון ריכוז וחוסר החלטיות בקבלת החלטות..

סדר היום שלי הוא עבודה, בדיקת הכרטיס שלה באינטרנט וניסיונות ללכת לישון, או אכילה וצפייה בטלווזיה- עם מינימום ריכוז על שני הפעולות ויותר מחשבות עליה.
בלי להציץ בכרטיס שלה- כל מה שיישאר לי זה- .. משהו שהוא אפילו לא חיים..
המשפחה שלי לא אהבה אותה אז היא מסרבת להכיר בעובדות שהיא גרמה לי להכנס למצב של דיכאון- אז אני פשוט מעמיד פנים שזה מצב של עייפות וחוסר תיאבון בגלל שעות העבודה המוגזמות,
וללכת לפסיכולוג לא אפשרי- כי כל הכסף שיש לי- הולך לכיסוי חובות משפחתיים או נשמר בצד לתחילת הלימודים באקדמיה..

במידה והפרידה הזאת היא עניין של לקיחת מרחב אני מניח שהדבר הכי טוב שאני יכול לנסות- זה לנתק איתה כל קשר ולמלות את החלל הריק שנותר בתקווה שתוך כמה חודשים היא תגיע להבנה שלפתור את זה בצורה שהיא עשתה אולי לא היה הרעיון הכי חכם- ואולי שווה להתאמץ קצת בשביל מישהו שהיא הסיבה שלו לחיות באמת, אבל זה סיכוי קלוש ששווה לאמונה באלוהים- צריך להיות ממש ממש חזק בשביל להתמודד עם זה לאורך זמן- ואני לא בן אדם כזה חזק..

מה לעשות?

יהודה שלום,
מתיאורך עולה שאכן יתכן שהנך סובל מדיכאון ממליצה לפנות לפסיכיאטר ע"מ לקבל אבחנה מדוייקת ולקבל תרופות אנטידיכאוניות במידת הצורך. נראה שיש גם התנהגויות אובססיביות שהדרך לטפל בהן היא תרופתית.ולגבי טיפול פסיכולוגי ניתן בעלויות נמוכות דרך קופ"ח.
ממליצה על כל אלה בחום חבל על הסבל.
מאחלת לך הצלחה
תמי אורן פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית מוסמכת.0545510509

לגבי טיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי או תרופתי אין לי כסף או זמן להרשות לעצמי..
לגבי אובססיביות לגביה- יש שני דברים שאני רוצה לרשום על זה- אני לא עורב לה מתחת למרפסת בבית, אני לא מתקשר אליה בכל יום- לא הרמתי לה טלפון כבר חודש וחצי, ואני לא מציק לאנשים שמסביבה.. אני רק מתגעגע נורא, ואני יודע בלב שלם שאני אוהב אותה..
אני מפחד לשכוח אותה, מפחד לשכוח את ההרגשה- מצד אחד זה מכאיב לי, ומצד שני- הכאב הזה הוא כאב כיפי- אם זה בכלל הגיוני- מלא בזכרונות שמחים, מצבים מרגשים וחדשים, ואותה- כל חיוך או מבט או חיבוק מלא בכל מה שרציתי שהוא יהיה מלא- חום, אהבה, ביטחון והבטחה שיהיה טוב בהמשך..

גם אם היה לי כסף לטיפול תרופתי או דיאלוג לשחרור כל מה שיש בתוכי- אני לא בטוח שאני רוצה לעשות את זה במטרה לשכוח את הרגשות שלי כלפיה..

את באמת חושבת שעדיף לי לנסות לשכוח ממנה ולהמשיך הלאה? למצוא מישהי אחרת יהיה פשוט בלתי אפשרי- ואני מפחד שכל אחת אחרת שתחלוף על פניי תהיה.. אכזבה לעומת מה שהיה לי..

פפפ אני עדיין מבולבל..
יש מישהו מומלץ באיזור עכו?

בבקשה אם אפשר רק עוד תגובה על התגובה האחרונה?

איזו ברירה אחרת יש לך? אתה חייב לשכוח אותה ,אם אתה רוצה להמשיך לחיות.
מה נראה לך, שאתה יכול לחיות בצורה כזאת עוד הרבה חודשים ושנים?
אתה רואה שאתה אובססיבי לגביה, בודק כל יום את הכרטיס שלה, לא מסוגל להתרכז בעבודה, וכל חייך השתבשו לגמרי, מה אתה נהנה לסבול?
מצטער הגישה שלך היא ילדותית, לא כל דבר בחיים שרוצים מקבלים, ילד לא מסוגל להבין שלוקחים לו צעצוע, אבל מבוגר?
צפויות לך עוד הרבה אכזבות בחיים, אם זה בתחום הרומנטי, אם בעבודה, בתחום הכלכלי, משפחתי וכו' אם אתה לא מסוגל להתעשת, לסגור דלת ולפתוח חדשה, אז אתה זקוק לעזרה מקצועית, רציני לגמרי.
יש גם הרגשה שאתה קצת עושה אידיאליזציה של הקשר, פתאום כשהוא נגמר נדמה לך, שאין לה תחליף, אתה טועה בענק, לכל אחד ואחת יש תחליף, ואתה עוד עלול לצחוק על עצמך או להתבייש, כשתכיר מישהי חדשה, שתאהב אותך כמו שאתה אוהב אותה, בקיצור, אחי, תתבגר, לפני שתזקק לאישפוז במוסד סגור.

זה מסקנה עצובה משל עצמה...
ולדעתי העניין קצת יותר מורכב בהשוואתו מ"ילד שלקחו לו את הצעצוע.."

לגבי עזרה מקצועית יש מצב..
אבל לגבי המציאות של העניין- להגיד ולעשות זה שני דברים שונים לגמרי..
ועברתי כבר אכזבות רומנטיות, מקצועיות בלימודים ובצבא, נפשיות...
עברתי די הרבה- והילדות לא עברה עליי קל..

לאכזבה הזאת יש טעם שונה- טעם סופני... קצת קשה לי להתאושש ממנו כמו שעשיתי עם היתר ואני לא מצליח שלא לתהות אם יש לכך סיבה מסויימת שכרוכה בהכרה עצמית של כל האכזבות שליוותה אותי במשך השנים..