מאבקי שליטה על רקע ניתוק מההורים

שלום לך מאי,
הסיטואציה בה את נמצאת איננה פשוטה, והתיסכול שלך מובן בהחלט.ניכר כי נוכחותה של משפחתך בעייתית עבור בעלך. יחד עם זאת,הצעדים שהוא נוקט אינם מובנים ומקשים על כל הנוגעים בדבר.
לדעתי, עלייך לברר עמו בצורה גלויה מה הסיבה שבעטייה הוא מצמצם את נוכחותכם (ואת קרבתך בעיקר )עם הורייך ושאר בני מישפחה ומקשה על הקשר שהוא לא רק לגיטימי ,אלא אף נחוץ לך בתקופה שלאחר הלידה כאם צעירה.יתכן כי יש סיבה אמיתית-לה צריך יהיה למצוא פיתרון, ועמה אולי להתעמת כעת.במידה ואין סיבה מהותית,ןהתנהגותו נובעת מגחמה אישית או דפוסים ואמונות שמביא עימו ממשפחת המוצא- יש להיוועץ באיש מיקצוע בתחום הזוגיות ולברר את הסיבות והגורמים ולקבל כלים להתמודדות עם קונפליקטים ואי הסכמות.
באופן כללי נראה כי תהלכי התקשורת ביניכם צריכים להיות מבוססים על פתיחות, כנות ומודעות אחד לצרכי האחר-לכן יש לשפרם למענכם.
בהצלחה לך,
מיכל פאטל-יועצת זוגית ומשפחתית.050-5475155.

תראי. אנחנו עוד לא שמענו את הצד שלו לכן אני אגיב לפי מה שאת מתארת.
לדעתי את נשואה לחתיכת מפגר אנטיפט ויותר מכל פחדן. אני לא יודע מה ההורים שלך עשו לו אבל ממה שאני קורא הוא נראה לי פרימיטיבי דפוק בראש. מצטער אם אני בוטה אבל זה מה יש.
מה שאני מציע לך אל תדפקי לו חשבון ואל תשאלי אותו בכלל. קחי את הילד ולכי לבקר את ההורים שלך ושהוא ייחנק. אם הוא יצעק תצעקי עליו חזרה. יש כאלה שהם גיבורים גדולים על אלה שמכבדים אותם ומתחשבים בהם. אל תעשי לו יותר מדי חשבון. הוא פחדן. הוא כנראה מפחד שההורים שלך ודודתך יסיטו אותך נגדו. אז שיפחד. את אל תפחדי. יצעק? תצעקי חזרה. יעליב? תעליבי חזרה. ירים יד( חלילה)? אל תהססי לשניה ותתקשרי ישר למשטרה. יש כאלה שרק כוח מכירים.
את יודעת? יש כלבים שנובחים הרבה. אלה הם הכלבים הכי פחדנים. את שמה להם צעקה והם מתקפלים ביילות פחד ואימה. בעלך נשמע לי אחד כזה.
בהצלחה חמודה.

בסופו של דבר אחרי לבטים רבים וחששות, הבנתי שאי אפשר להמשיך כך. לא יתכן שימנעו ממני דברים שאני רוצה וזקוקה להם ללא כל סיבה (ןגם אם היתה סיבה מניעה היא לא הפתרון). תחושת אובדן החופש והבחירה היתה קשה מאוד ולא יכולתי לשאת אותה. אז נסעתי להוריי וחזרתי. כשחזרתי חיכה לי אדם כועס שלדבריו לא יכול לסלוח לי, ושלא הבין מה אני עושה בבית אחרי שעשיתי משהו שהוא לא הסכים לו. הסבריי שעשיתי דבר לגיטימי: ביקרתי את הורי וחזרתי לא ממש הועילו ונאלצתי לקחת את דבריי וללכת, אבל אז הוא התחרט ונשארתי בבית. למחרת בבוקר ניסיתי להסביר לו שכך אי אפשר עם המניעה עם ההתחשבנויות ושאם אלו יהיו חיינו איני מוכנה להמשיך כך יותר, הוא היה בשלו ואני נסעתי להוריי. נשארתי שם לילה אחד כשביום השני בעלי ביקש שאשוב ונדבר .עדיין הוא מטיל עליי את האחריות, לדברייו הייתי קיצונית מדי ולא משנה מה לא הייתי צריכה לעזוב (הוא גם בכלל לא חשב שאעזוב וגם אם כן ציפה שאחזור בערב - על אף שדיבר על עזיבה ופרידה). אני חשה שלא היתה לי ברירה ושאי אפשר לנהוג אחרת במקרה בו אין לך חופש בחירה, לאחר שחודשים אנחנו מדברים והמצב נמשך ללא פתרון. אני לא חושבת שתגובתי היתה קיצונית בעיקר נוכח העובדה שהוא כל הזמן דיבר על כך שלא יסלח לי ושאנחנו לא נוכל לפתור את המשבר.