כמה זמן לוקח להתגבר? שאלה למומחית

היי מיטל,
לדרוש מעצמך להרגיש אחרת ממה שאת מרגישה כרגע זה לחטוא לתהליך. מדובר כאן בתהליך אבל על אובדן היחסים , האמון, הפנטזיה למיסוד הקשר ועתיד משותף יש לך הרבה מאוד סיבות להתאבל לכן חשוב לעשות זאת בקצב שלך . זה אינדבידואלי לגבי גירושים וזה סוג של לוקח אפילו עד 4 שנים. זה לא אומר שכך יהיה אצלך אבל אני חושבת שנכון לתת את הזמן. נכון לפנות לטיפול אם הסבל בלתי נסבל ובמידה ועוברת יותר מחצי שנה ועדיין הרגשות הן באותן עוצמות. בהצלחה
תמי אורן

למרות שכואב לך עכשיו יש לך מזל שלא התחתנת אם הבחור הזה נכון ש6 שנים זה המון אבל תני לזמן לעבור ואני בטוח שתשכחי ותתגברי
בהצלחה לך

הי תודה על התגובה בהיגיון הכל נכון ואני יודעת שהכל לטובה אבל הלב מדמם. לפחות אני מרגישה קצת נורמלית. הכאב הוא עצום וקשה לי לכן בחרתי לכתוב כאן. נראה שתמיכה של אחרים שחוו וחווים זאת יכולה לחזק. אז שוב תודה

לדעתי, אם את תוהה האם את צריכה עזרה מקצועית, זה אומר שאת אכן צריכה עזרה מקצועית.
את לא חולה, את לא פושעת ואין שום סיבה שלא תנקטי בכל האמצעים העומדים לרשותך להקל על הסבל שלך. זה שאת מתעניינת בנושא אומר שחשבת על זה כבר.
לשאלתך, אין פרק זמן מוגדר להתמודדות עם פרידה. אף אחד לא יכול לומר לך ששלושה חודשים הם יותר מדי או פחות מדי זמן לעכל ולעבד את כל הרגשות שלך. יכול להיות שלעולם לא תסיימי את התהליך, אם כי האפקט שלו על חייך יהיה פחות מורגש מאשר עכשיו.
כמטופל באופן שגרתי, המצוי באותו פרק הזמן כמוך מבחינת הזמן שעבר מאז הפרידה בנסיבות דומות (בגידה), לאחר קשר במשך זמן דומה (5 שנים), אני מרשה לעצמי לומר לך ששלושה חודשים הם זמן סביר בהחלט. השאלה היחידה היא מה עושים במשך הזמן הזה.
האם את נשארת כל היום במיטה ובוכה? האם הפסקת לאכול? האם ניתקת קשרים עם חברים ועם בני משפחתך? או בקיצור, האם ההתמודדות שלך גורמת להפרעה בחייך?
אם התשובה לכך היא כן, או "במידה מסויימת" ואם את מרגישה שאת סובלת - אין שום סיבה שלא לפנות לעזרה מקצועית. אף אחד לא אמור לטפל בעצמו. הרי אם היית שוברת רגל, בוודאי היית פונה לעזרה מקצועית. מדוע לא כאשר נשבר לך הלב?

הי, אני בהחלט מרגישה שאיבדתי את שמחת החיים. אני עדיין ממשיכה בשיגרה היומית: הולכת לעבודה, אוכלת, לפעמים חדר כושר, אבל רוז הזמן אני עייפה ואין לי חשק לחברים ולצאת. כואב לי מאוד ואני מתקשה להבין איך? איך הוא בגד בי ועדיין המשיך לטעון שהוא אוהב? איך כל ההבטחות שלו היו שקרים? למה הוא לא ביקש סליחה? תראה במשך כל הזמן הזה הוא מתקשר ומנתק. אבל לא לנייד שלי כי החלפתי מספר. לנייד של אחותי ואפילו השאיר הודעה עם שיר של אייל גולן - מצטער. בעיני זה מעליב, חולני והזוי. בתוכי עמוק אני לא רוצה אותו בשום פנים ואופן. הייתי מצפה ליותר כבוד אבל איך אפשר לבקש כבוד מאדם שלא יודע מזה כבוד? ביום שישי האחרון התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית ומקווה שיהיה בסדר. הרבה בכי וכאב היה שם. אמנם אין נוסחת פלא אבל רוצה להמשיך הלאה ולשכוח. מה היה אצלך? מסקרן אותי איך זה הולך עם גברים? נראה היה לי שלגברים יותר קל כי בד"כ הם ישר מוצאים מישהי אחרת שתמלא את החלל. מקווה שטועה. אנא שתף אותי

הי, אני בהחלט מרגישה שאיבדתי את שמחת החיים. אני עדיין ממשיכה בשיגרה היומית: הולכת לעבודה, אוכלת, לפעמים חדר כושר, אבל רוז הזמן אני עייפה ואין לי חשק לחברים ולצאת. כואב לי מאוד ואני מתקשה להבין איך? איך הוא בגד בי ועדיין המשיך לטעון שהוא אוהב? איך כל ההבטחות שלו היו שקרים? למה הוא לא ביקש סליחה? תראה במשך כל הזמן הזה הוא מתקשר ומנתק. אבל לא לנייד שלי כי החלפתי מספר. לנייד של אחותי ואפילו השאיר הודעה עם שיר של אייל גולן - מצטער. בעיני זה מעליב, חולני והזוי. בתוכי עמוק אני לא רוצה אותו בשום פנים ואופן. הייתי מצפה ליותר כבוד אבל איך אפשר לבקש כבוד מאדם שלא יודע מזה כבוד? ביום שישי האחרון התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית ומקווה שיהיה בסדר. הרבה בכי וכאב היה שם. אמנם אין נוסחת פלא אבל רוצה להמשיך הלאה ולשכוח. מה היה אצלך? מסקרן אותי איך זה הולך עם גברים? נראה היה לי שלגברים יותר קל כי בד"כ הם ישר מוצאים מישהי אחרת שתמלא את החלל. מקווה שטועה. אנא שתף אותי

קודם כל, אני חייב לציין שקרה לי משהו מאוד משונה: מצאתי את עצמי בוחן את המצב במבט-על, כאילו הוא קורה למישהו אחר. זה לא אומר שכאב לי פחות או שהייתי מנותק מהחוויה, זה רק אומר שתוך כדי ניסיתי להבין מה קורה לי. גם ניסיתי, במידה משתנה של הצלחה, לנהל יומן שבו כתבתי את כל מה שעלה לי לראש, ופירטתי עד כמה שיכולתי את מה שקרה וקורה.
באמצעות קריאה ביומן הזה היום, אני מקבל פרספקטיבה מחודשת המאפשרת לי להעריך את מידת ההתקדמות שלי מאז הפרידה ועד היום.
בכל אופן יש בין הסיפורים שלנו הבדל מהבחינה שאשתי אמנם הצטערה על איך שנפרדה ממני (כי פגעה בי) אבל לא על עצם הפרידה. קשה לי לומר מה קשה לי יותר - הבגידה או הפרידה. בשניהם טמונה אמירה כנגדי: היא לא אוהבת אותי יותר.
אני הייתי די אטום ולא הבחנתי שאני מאבד אותה, עד שהיה מאוחר מדי. אני בכוונה רושם את המשפט הזה כאן, לפני שאני מתאר את ההתמודדות, משום שזוהי תובנה חשובה: צריך להבין שמה שקרה, לא "קרה לי". אני מתכוון לומר, שאני לא קורבן תמים אלא שותף מלא בעל אחריות לסיום הקשר בינינו.
נכון, לא אני בגדתי ושיקרתי ולא אני וויתרתי מראש על האפשרות לתקן, אבל אני מילאתי תפקיד בהידרדרות יחסינו עד לנקודה שבה אשתי בחרה את הבחירות שלה.
אני מדגיש את נושא האחריות האישית משום שכאשר הבנתי את זה, הגעתי למעשה לאבן דרך משמעותית בהתמודדות עם המשבר: הנקודה שבה הבנתי שאני לא קורבן.
אבל זה לא היה ככה בהתחלה. התגובה הראשונית שלי הייתה פיסית.
קודם כל הפסקתי לאכול והפסקתי לישון. לא אכלתי בשמך שבוע ומדי פעם הייתי שותה קצת מים, כדי להרטיב את הגרון שהפך יבש. אני לא יודע כמה שעות ישנתי בתקופה הזו מכיוון שהיא מטושטשת מאוד מבחינתי - הימים מתחברים לעיסה דביקה אחת. במקביל העלתי מאוד את כמות הסיגריות שעישנתי (3 קופסאות ביום, בערך 60 סיגריות). זה הוביל לכך שהיה לי קוצר נשימה תמידי וכאבים בחזה שהשתלבו נהדר עם כאב הלב השבור. למרות שהייתי זומבי לגמרי, בכל זאת ניסיתי לשמור על מידה מסויימת של תפקוד. הלכתי לעבודה בכל יום ולמרות שלא עשיתי כלום חוץ מלבכות במשרד ולגלוש באתרים על יחסים ואהבה נכזבת (ככה גיליתי את הפורום הזה), זה גרם לי לצאת מהמיטה.
החלטתי שאני חייב לעשות שינוי בחיים והרגשתי שהטראומה יכולה להיות המנוע מאחורי השינוי. אז הלכתי לרופא וקיבלתי מרשם לכדורי שינה (כדי לחזור לישון סוף סוף) ולכדורים נגד עישון, וגם אישור לחדר כושר. חשבתי לשנות את התסרוקת הקבועה שלי, להתפטר, לעבור דירה, הכל כדי להתנתק מהחיים הישנים. מה שלא הבנתי, ששינוי רק לשם שינוי הוא חסר משמעות.
במקביל התחלתי לנסות ולטפל בעצמי באופן אינטנסיבי. התחלתי טיפול פסיכולוגי של שלוש פעמים בשבוע, קיבלתי מרשם לכדורי הרגעה חזקים במיוחד מפסיכיאטר שהוריד אותי מהכדורים נגד עישון אשר הסתבר בדיעבד שעשו לי רק רע. התחלתי לעשות יוגה ומדיטציה ואני מתעמל כמעט מדי יום.

היא עזבה את הבית מיד לאחר שגיליתי את הרומן שלה. הרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגלי שהקירות התפוצצו והתקרה עפה באוויר. הרגשתי שתמונת היקום שלי, שהייתה כה ברורה ומובנת לי (אני במרכז, הכל קורה לי או בגללי) נעלמה והתחלפה באזור דמדומים הדומה לעולם שהכרתי, ובכל זאת: החוקים אחרים לגמרי. ועוד הרגשתי כמי שנופל נפילה חופשית ואין לו במה להיאחז.
לכן ניסיתי לבנות לעצמי תמונת מציאות חדשה, בנויה מתקוות ושקרים, עשויה זרדים של הנחות שווא.
החלטתי שהמטרה היא להחזיר אותה אל חיי בכל מחיר. הייתי מוכן להפסיק לעשן, לזרוק את המחשבים, לעשות קעקוע, להתרפס לרגליה במשך שעות, הכל רק להחזיר אותה לכיסא הטיפול הזוגי. בעצם, עשיתי מהלך לוגי מאוד: היא עזבה ולי זה כאב. לכן הנחתי שאם היא תחזור, זה יעלים את הכאב.
לא חשוב שאין שום סיכוי לשכוח ולסלוח. לא חשוב שהיא לא מראה שום סימנים שהיא רוצה. לא חשוב שהתחלתי להבין שהקשר היה לא טוב גם בשבילי. שום דבר לא היה חשוב חוץ מלהעביר את הכאב.

לעולם לא אדע אם היינו מצליחים לשקם את הקשר בינינו מכיוון שהיא לא שיתפה פעולה ולא רצתה לחזור. ניסיתי להתחנן, ניסיתי להיות קשוח, ניסיתי לנתק קשר ואחר כך ניסיתי להתנהג כמו שחשבתי שהיא רוצה. אבל היא לא נכנעה. למיטב ידיעתי, עד היום היא בקשר עם המאהב שלה ואין לה שום סיבה להתחרט. אבל אני לא רציתי לבזבז את חיי בהמתנה לכך שהיא תתחרט. גם מחשבות על נקמות בשניהם סילקתי די מהר (ותוכלי לקרוא דיון על כך בהיסטוריה של הפורום).
פתחתי כרטיס באתר הכרויות, לא כל כך בשביל להתחיל קשר חדש, כמו כדי לראות שאני עדיין אטרקטיבי בעיני נשים (בחיי שחשבתי שגמרתי את הסוס, בגיל 29!). קיבלתי כמה הצעות ויצאתי כמה פעמים, ראיתי שהשד לא כל כך נורא, אבל לא הרגשתי שאני מעוניין במשהו מעבר לדייט אחד.
התחלתי קשר חדש עם מישהי שהכרתי מתקופת הלימודים באוניברסיטה, ובהתחלה הוא מילא אותי בהרבה כוח. אבל גם היא הייתה ציפור פצועה (נפרדה אחרי 6 שנים...) וזה לא התקדם לשום מקום.

בסופו של דבר, אני עדיין בתוך זה, וזה עדיין כואב בטירוף - אבל הכאב הולך וכהה. זה כבר לא מפריע לאיכות החיים שלי, ואני כבר לא מייחל למוות שישחרר אותי מהסבל. אני משתדל לעשות דברים שיסיחו את דעתי, משתדל לקבל את המציאות כמו שהיא, ללא הנחות לא מבוססות.
ויש ימים שאני עדיין בוכה בדרך לעבודה, ובדרך הביתה, אבל בין לבין אני עסוק מדי בהשלמת הפערים שצברתי...

ביוגה אומרים: גם בתנוחות הכי קשות, חשוב מאוד לא להפסיק לנשום. וזו העצה הכי טובה שאני יכול לתת למישהו. פשוט להמשיך לנשום, ככה אני מתמודד.

וואוו הסיפור שלך ממש קשה וכואב. אני תוהה ביני לבין עצמי האם היא לא גילתה כלפיך שום רגישות? סבבה החלטת שאת לא רוצה יותר במערכת הזוגית, אבל אפשר לגלות קצת רגישות ואנושיות כלפי אדם שהיה בן זוג שלך וחלקת איתך חוויות משותפות - עולם עצום מבחינתי. קשנ לי להאמין שהיית עד כדי כך מנוול שלא מגיע לך לפחות יחס של כבוד. די מעצבנת אותי החשיבה הזו. אוקי עשית טעויות אבל גם כשמחליטים להיפרד כשזה על רקע צלע שלישית זה כואב מאוד. הפיתרון שלה היה פשוט לברוח למקום אחר ולקבל מה שהיא לא קיבלה ממך (אגואיזם מוחלט) האם זו אהבה אמיתית? אפשר להחליט להיפרד ואח"כ להמשיך הלאה. אני בניגוד אליך לא בכיתי בפניו ולא התרפסתי. בשנייה שהבנתי את האמת נעלמתי ודמתי. אני חושבת שמגיע לי כבוד ויש לי הערכה עצמית. אני לא אנפח את האגו שלו וארדוף אחריו בעצם המעשים שלו האמירה שלו הייתה ברורה מאוד: אני לא אוהב אותך! וכל השאר פשוט בולשיט. זה שהוא הכחיש וטען בותקף שאני אהבת חייו וקשה לו וכל הבלה בלה. לא מקובל עלי. חוץ מזה לא אוכל לשקם מערכת יחסים על רקע אי אמון מהסיבה הפשוטה שזה יחזור אלי כבומראנג אני פשוט יהפוך להיות בלתי נסבלת: חקירות, מריבות ואתה יודע. עם כל הכאב לא מגיע לי גבר שיזלזל בי. נכון היו קשיים אבל לא פותרים אותם ע"י בריחה. אני יודעת שהוא מצא נחמה אצל אישה אחרת מתוך מריבה גדולה שהייתה ביננו והיא הייתה במקום הנכון בזמן הנכון כדי לנחם. אבל הגלגל עגול אתה יודע. לא מחליפים ג'ננה אחת בג'ננה אחרת. אף אחד לא מושלם. ואם אתה לא מסוגל להיות בוגר ולהתמודד מול מה שנמצא מולך ואתה חסר עמוד שידרה וחייב מישהי שתנגב לך את הדמעות ותגיד לך כמה אתה מקסים ומסכן ואיך ההיא לא מבינה אותך ומכשפה אז אתה מסכן, לא בוגר וברור שהסריט יחזור על עצמו שוב. אמשיך אח"כ. תחזיק מעמד טל אתה פשוט מקסים בעיני למרות שאינני מכירה אותך ומאחלת לך רק טוב.

אם היא ניסתה להיפרד ממני באמצעות טיפול זוגי זה נחשב לגילוי רגישות? או שמא זדון? משום שבטיפול הזוגי היא העלתה טענות כלפי - שהיא יודעת שאני אוהב אותה, אבל צריכה שאראה את זה יותר. אז מה שקרה בפועל זה שאני התחלתי לפחד ולהשתדל, אבל זה היה מאוחר מדי.
אני יודע שרצתה להיפרד מכיוון שקראתי את המיילים ביניהם ואני יודע שהכל היה מתוכנן מראש.
הבעיה עם אשתי היא שהפתולוגיה שלה היא כזו שאינה מסוגלת להיות לבד. גם אלי היא הגיעה מסוף קשר קודם (בחפיפה).

נכון, התרפסתי והתחננתי. אבל אני מקבל את מה שהיה משום שאני לא חושב שיכולתי לנהוג אחרת. אולי היום, כשהתרגלתי למצב ואני חזק יותר.
אבל מה זה חשוב עכשיו? כל מה שחשוב זה מה שיהיה, לא מה שהיה.

אתה יודע לפי מה שאתה מספר הייתם "בטיפול זוגי". לדעתי זו הייתה הדרך של גרושתך להשקיט את המצפון שלה. לפי המיילים הבנת שזה סופי, כלומר היא הגיעה איתך לטיפול כבר שהיא סגורה על עצמה. בעיני היא מנוולת. וסליחה אם זה פוגע בך. אני מהצד של הנבגד עדיין בשלי חושבת שבקשר זוגי שהייתה בו מחוייבות מלאה גם כשזה נגמר ומחליטים לסיים קודם כל נפרדים ואח"כ ממשיכים הלאה ודע לך שזהו תהליך בריא ונכון לשני הצדדים. להיכנס לקשר אחר מתוך בעיות שנבעו בזוגיות קודמת משמעו להתחיל קשר חדש שכבר נגוע. לי מאוד קשה הפרידה ולא רק בגלל חווית הפרידה אלא שחויית הבגידה היא עוצמתית וקשה עד מאוד. לפתע את מנתחת את הכל ותוהה מה היה נכון ומה שקר. הרגשות מבולבלים: כעס, געגועים, קינאה, רצון לנקמה ומה לא. בהיגיון אני יודעת הכל, אבל הרגש מתעתע בי.

אני מסכים איתך שהדרך "הנכונה" היא קודם להיפרד. אבל מה זה עוזר עכשיו? זה קרה וזהו זה.
מצד שני, אני לא יכול (עדיין) להתייחס לאשתי כמנוולת. מה לעשות שאני עדיין אוהב אותה? זה לא מפסק שאפשר פשוט לכבות אותו. אם כי אני מניח שככל שיעבור הזמן, הרגשות שלי אליה יצטננו.

זה לא אומר שאני לא כועס עליה. להפך. אבל אני עדיין מקווה בשבילה שתהיה מאושרת. אני מצטער בשבילה ומרחם עליה על הקשר הבלתי אפשרי שבחרה ומקווה שתתעורר מהאשליה שלה במהירות. לא בשביל לחזור אלי, אלא כדי שתמצא את האושר הפנימי שלה סוף סוף.

זה לבלות בחברת זוגות מאושרים יחד ולראות את ההבדלים בין הזוגיות שהייתי בה לאלו ולהאמין שמגיעה לי זוגיות טובה עם מישהו שמכבד אותי ולא מזלזל בי ואיכשהו זה היה מייצב אותי ומעמיד אותי חזרה עם עמוד שידרה במקום שאני חזקה בו. כמובן שלבד בלילה הכל חוזר, הכאב הצער וכו אבל צריך להאמין שמגיע לנו יותר טוב ממה שהיה ולשאוף לשם.

לי זה כואב מדי לראות זוגות מאושרים, כרגע. זה מזכיר לי מה היה לי, מה יכול היה להיות לי ומה אין לי כרגע.

וואו אני נפעמת מהבגרות והאהבה שקיימת בך - לאחל לה את כל האושר בעודך כואב זוהי מעלה. לצערי אני עדיין לא יכולה לומר הלוואי ויהיה מאושר. כואב לי והייתי רוצה שיכאב לו באותה רמה. למרות שבהיגיון אני יודעת שזה לא מה שירפא לי את הלב. אני עדיין כועסת ברמות ומלאה בזעם, בילבול וחוסר הבנה ומחכה ליום שאשלים עם המציאות ואקבל אותה. מה שהיה היה ואני לא יכולה לשנות את ההיסטוריה. אני מבינה שהסליחה שלי איליו איננה תלוייה באמירות שלו. הכל אני מבינה אבל טרם הפנמתי. אני כרגע יודעת דבר אחד שאין יום שאני לא בוכה והכאב בלתי נסבל. הכאב הוא שלי ורק שלי ואין לאף אחד זכות לבקר אותי ו/או לומר לי איך להרגיש. אני מבינה שזה שונה מאדם לאדם ותלוי בהרבה גורמים, אבל לא אוותר על הזכות שלי להיות מאושרת. נפלתי ואני אקום ויגיע היום שאני אחייך. הגלגל עגול - פעם אנחנו למעלה ופעם למטה, וזה נכון לכולם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני כ"ע מבינה את מה שאת מרגישה, לא יכולה לאחל לו אושר, מאחלת לו רק בריאות, אחרי הכל הוא אב ביתי אך מצד שני מייחלת ליום שבו הגלגל יתהפך, שאני אהייה במקום אחר, שלם והוא יחווה את כל הכאב שאני חווה עכשיו ויתחרט על מעשיו.
אין מילים לתאר כמה זה כואב, ממש חור בלב!!!!
עצוב.

קל לי להבין את מה שאתן אומרות על הצורך ב"נקמה" מהבחינה שאתן מרגישות חוסר שיוויון בין הכאב האדיר שלכן לעומת מה שאתן תופשות כהרגשת שיחרור, הקלה ואושר אצל בן הזוג לשעבר.
האדם הזה, שהיה הכי קרוב, חלק מכן אפילו - דווקא הוא פגע בכן אנושות. זה כאילו שיד ימין שלכן תתמרד כנגדכן ותעיף לכן סטירה מצלצלת. פשוט בלתי נתפש.

ועם זאת, מה הטעם בסבל שלו? איך זה ישפר את חייכן אפילו במעט? אתן לכן דוגמה מעצמי -
הדיון שלי בבית הדין הרבני נקבע לעוד שבועיים מעכשיו. ככל הנראה, יתקבל פס"ד לגירושין באותו המעמד ונמשיך מיד לסידור הגט עצמו. זאת משום ששנינו מצהירים שהגירושין הם בהסכמה, יש לנו הסכם חתום ומאושר ע"י בימ"ש ואין בינינו מחלוקות על רכוש או משמורת (אין רכוש ואין ילדים).
המגשרת שסייעה לנו להגיע להסכם ואף ליוותה אותנו בשלבים הקודמים רצתה ללוות אותנו גם ביום הדיון. הבעיה היא, שזה עולה המון כסף ומשום מה הוחלט שאני אהיה זה שישלם.
הפעם החלטתי לסרב. לדעתי שילמתי כבר מספיק על הסיפור הזה, שכזכור לא אני יזמתי אותו והייתי מוכן בשמחה להתאמץ להציל את נישואינו, גם לאחר שהתגלה דבר הבגידה. המגשרת ניסתה לשכנע אותי שיש בזה צורך, מכיוון שייתכן והדיינים יחליטו להורות לנו לנסות שלום בית. אשתי מאוד רוצה להתגרש ממני, וחבל לה "להפסיד יום עבודה" בשביל לבוא שוב לדיון (מילותיה שלה). המגשרת מאמינה שנוכחותה בדיון תסייע למטרה.

זה מרגיז, כי זה ממחיש לי שוב עד כמה היא לא רוצה להיות אשתי יותר, ועד כמה היא לא יכולה לחכות לגירושין. זה מחזק את התחושה שלי שהחיים שלה (בעיניה, וגם בעיני) נוחים ונעימים בעוד חיי שלי התרסקו והתנפצו לרסיסים. אבל מה אני יכול לעשות בקשר לזה? כלום.
ואם היא כבר לא יכולה לחכות, אז שהיא תשלם.

תסלח לי על הביטוי אבל היא מנוולת בריבוע - הרצחת וגם ירשת???? ממש לא רואה אותך בעיניים. כמו שכתבתי הגלגל עגול. לו הייתה יושבת וקוראת את שכתבת על שאתה מאחל לה אושר, פשוט הייתה מתפחלצת. בעצם לא נראה לי שהייתה נרגשת כ"כ כי היא ממש אטומה. קשה לי להבין איך אנשים יכולים להיות כ"כ לא מוסריים. לגיטימי להיפרד פרידה זה תמיד כואב, אבל, וזה אבל גדול אפשר לכבד את הבן זוג הקודם, להיות סבלני ולזכור שפעם הוא היה חלק מאוד גדול מהחיים שלך. מה זוכרים רק את ה"רע"? שום דבר לא מעלים את הכאב אבל לא צריך להוסיף על הפציעות שכבר קיימות. קיבינמט לאיפה הגענו אנחנו מרחמים על אנשים זרים, שכבנים, חברים ומביעים הזדהות אפילו בסרט מחורבן, אז דווקא לזה שחלקת איתו את מיטתך את לא מסוגלת להעניק רגעים אחרונים של כבוד???????

אני מתכוון לומר שאת כועסת על אשתי יותר ממני....

עכשיו ברצינות: עשיתי עבודה מאומצת וקשה על עצמי בשביל להרגיש ולהתבטא כפי שאני עושה. מהרגע הראשון הבנתי שמחשבות של כעס ונקמה לא יובילו לאושר שלי. או אם נדבר במונחים רוחניים: איך זה ישרת את הקארמה שלי אם מישהו אחר ייפגע? וראי דיונים קודמים בנושא עם ק. ואיל.
אין לי רצון לגרור טינה וכעס כלפי מישהי שלא נמצאת יותר בחיים שלי. גם כי זה לא מועיל לתהליך ההחלמה שלי, וגם כי זה ימנע ממני להתפתח לאדם טוב יותר בהמשך.

נכון , מהדברים שכתבתי עולה תמונה של אשה מנוולת ורעה, אך בכנות אני חייב לומר שאני לא מאמין שהיא אכן כזו. אני מתכוון לומר שאני לא מאמין שהיא מונעת מזדון ורוע לב. כן, היא נהגה באנוכיות, בטיפשות ובחוסר מחשבה והתחשבות. אבל כל זה היה ועבר. הערתי כבר שקשה לי להפסיק לאהוב אותה כך סתם, למרות כל מה שעשתה. מה שכן, אני יכול לקבל את הקביעה הרציונלית שהיא לא האישה שבה התאהבתי, ושהיא לא מתאימה לי. זה אומר שאני לא מנסה להחזיר אותה ולא יושב ומחכה שהיא תחזור. אני בעיקר מעוניין להשאיר אותה מאחורי יחד עם החיים הקודמים שלי.

הצורה הבוגרת שבה אתה רואה את הדברים מעוררת התפעלות. הלוואי והייתי יכולה לחוש כמוך. אני עדיין לא במקום הזה. זה שכתבת שאני כועסת על אישתך, תראה לא מכירה אותה התגובות שלי באות ממקום מאוד אישי וכעס שלי. צר לי קשה לי לראות את האור בקצה המנהרה כרגע. לא, אני לא יושבת בבית ומחכה שהוא יחזור אלי, לא מחפשת אותו וגם לא רוצה לחזור איליו. בדמיונות שלי זה לא מה שאני מפנטזת. אני פשוט מתקשה להבין איך בניתי מגדלים והם קרסו לי מול הפנים. איך האמנתי? מה אני כזאת תמימה? האם הדברים היו לי מול הפרצוף ולא ראיתי? דבר אחד מתסכל אותי מכל הבלה בלה. למה הוא לא ביקש סליחה על שפגע בי כ"כ? אני יודעת שזה לא יפחית מהכאב, אבל לפחות הידיעה שהייתי משמעותית עבורו. הניתוקים בטלפון והשיר האדיוטי אינם נחשבים בעיני אחרי כ"כ הרבה זמן יכול היה להסתכל לי בעיניים ולומר את האמת:זה נגמר. נעלבתי כי למרות שתפסתי אותו המשיך לטעון שאוהב אותי ובמקביל רץ אחרי החדשה. מגיע היה לי יחס של כבוד. מה אתה חושב אני טועה? זה נשמע ילדותי? מתי אני אשחרר את המחשבות האלו ואפסיק לקוות לכבוד אחרון? פסיכית לא?

מאד התחברתי לכל מה שכתבתם. אותי הוא עזב לפני מספר חודשים אבל עדיין חוזר מדי חודש להגיד לי שאני אהבת חייו ושהוא רוצה לחזור אליי ואחרי שאנחנו שוכבים הוא מתנהג מגעיל...
אני בכח מכניסה את עצמי למקום הזה של לאחל לו רק טוב ואושר וזה בהחלט משחרר אותי מאד מבחינה רגשית. ההתעסקות ברצון שיהיה לו רע רק משאירה אותי מאחור. צריך לגמור את הכל בחיוך גם אם רק במחשבותינו שלנו ואז יותר קל להמשיך הלאה.
הרי ברור לי שלא נחזור להיות יחד כזוג נורמטיבי. ואני עדיין מאוהבת בו ומתעניינת בו ונמשכת אליו כמו שלא קרה לי מעולם.
אבל אני סתם חושבת עליו כל הזמן כי אני פגועה ומרגישה לא מושכת לא יפה ולא נשית לא מעניינת (למרות שכולם אומרים לי ההיפך זה לא עוזר). וברגע שאני משחררת אותו זה נהיה יותר קל.
למרות שהוא מתנהג אליי מגעיל ואני לא מבינה למה אני עדיין אוהבת אותו כל כך, הרי שמי שאנחנו אוהבים אנחנו רוצים שיהיה לו טוב, כמו לכל בן משפחה קרוב, ככה צריך לחשוב, לאחל לטוב.
וזה גם חוזר בבומרנג, כשמאחלים לטוב.
גם אולי אם יהיה לו טוב במקום אחר הוא ישחרר אותי, כי זה כבר יהיה מוחלט שאין סיכוי לחזור.
הרי כל עוד יהיה לו רע הוא יחזור אליי ויתיש אותי עד תום. כשיהיה לו טוב הוא לא יחשוב עליי יותר וככה גם אני אקבל שקט ואוכל לבנות עצמי מחדש.
בינתיים זה מאד קשה ואני בוכה כל יום ולילה בקושי מתפקדת אבל נלחמת על כל טיפת אוויר לנשום.
האגו, האמון ההערכה העצמית, התמימות, החשק לקום בבוקר, לצאת עם חברות, הכל נעלם. צריכה לבנות את עצמי מחדש. ואני גם מגששת באפלה והלב שלי נקרע כאילו מישהו הכניס יד מברזל ותלש לי אותו בעודי חיה.
אבל ברור לי שאסור לי להתעמק בכעס כלפיו וברור לי שאני צריכה לראות את הדברים במבט-על ולהבין שקורים דברים בחיים שאי אפשר לשלוט עליהם ונפגשים עם אנשים עם ערכים שונים משלך ואם גילינו זאת לפני כן - זכינו. אם לא - נפלנו קשות.
צריך לשאוף לטוב.

יש לי הרבה מה להגיד אבל אסתפק רק בדבר אחד:

זה לא הוא שמתיש אותך. זו את שמתישה את עצמך. כשאת תחליטי שאת רוצה שיהיה לך טוב, יתחיל להיות לך טוב. אני לא יוצא כנגד המצב הרגשי שבו את נמצאת (ובינינו, גם אני עוד שם). זה שלב חשוב, הכרחי ובלתי נמנע בהתמודדות. אבל חשוב להבין שהיחידים שיכולים "לשחרר" אותנו מזה ולעשות אותנו מאושרים, הם אנחנו בעצמנו.

עצה פרקטית: נתקי קשר. אל תעני לטלפונים, אל תיפגשי, הבהירי לו שזה גמור, מת, סופי. ללא רחמים, ללא רגשות (בוודאי שיש רגשות, נסי להעמיד פנים שאין). כשיהיה לך שקט ממנו, יהיה לך גם שקט בראש ותוכלי להתחיל לראות את חייך באור אחר.

בהצלחה!

תדה טל, אני יודעת שאתה צודק וכל פעם אחרי שנפגשנו כתבתי אימייל שזה נגמר ביננו או שפתאום הפסקתי לענות לטלפונים והוא תמיד המשיך עד שהייתי נחלשת ועונה.
אני מרגישה שלאימיילים כבר אין אפקטיביות כמו גם לסמסים. גם כל פעם שעשיתי צעד דרסטי כביכול לנתק לא עמדתי בו. האם פשוט לא לענות לטלפונים וסמסים או כשיתקשר ויבקש לבוא אז להגיד לו תשמע אני כבר לא שם, זה נגמר. או לשלוח אימייל. מה אתה מציע?
הפורום ממש עוזר לסדר את הראש, לקרוא מה שכולם עוברים ולא להרגיש לבד עולם.

מסכימה עם כל מה שטל כתב. הפיתרון להתנתק סופית. בהתחלה זה קשה. מקווים, מצפים. אבל בשביל מה? כל פעם שהוא יצר איתי קשר זה גמר אותי. כי הוא למעשה החזיק אותי על אש קטנה. וזה למרות שלא עניתי ולא הגבתי. היום כבר שבועיים שיש לי שקט ממנו ואני מרגישה טוב עם זה. החלטתי לקחת את המושכות בידיים ולהכניס לי לראש שזה נגמר כי אני החלטתי שזה נגמר וזהו. לא מחכה שירדוף אחרי ולא מחכה להתנצלויות ולא לשום דבר אחר. כואב נכון. המחשבות רצות נכון. אבל זה טבעי. גם הרגש יחלש עם הזמן. תביני אנחנו חייבות להיות חזקות ולא להוריד מהערך של עצמנו. במקרה שלי הוא בגד בי. הרגשתי בדיוק כפי שתארת ונגעתי עד עמקי נשמתי. אני עובדת על עצמי לא לתת לו את הכוח במחשבות שלי להשפיע על הביטחון העצמי שלי. מה רק בגלל בן אדם אחד בעולם אני לא שווה, לא מושכת ולא אטרקטיבית? שהוא יחנק עם עצמו ועם המחשבות שלו. תביני הדפוס התנהגות של האקס שלך וגם שלי לא ישתנה. אולי עכשיו הם חוגגים אבל אני מאמינה בלב שלם שכל דבר חוזר אליך וגם אם זה יקרה עוד 10 שנים - זה יקרה. אבל בינתיים אנחנו נהיה במקום אחר. למה צריך להיות כואב כ"כ כשברור שהרגשות שלהם באים אך ורק ממקום כ"כ אגואיסטי. הכאב שלנו אומר שיש לנו לב, שאנחנו מלאות ברגשות ורגישות וזה דבר נפלא. כל דבר קורה לטובה. תחזיקי מעמד ואל תישברי ואל תיפלי למניפולציות רגשיות שלו. זה מכעיס אותי כי הייתי בדיוק ככה. חשבתי שהוא אוהב אותי אהבה אמיתית ולא האמנתי שיפנה למישהי אחרת. חשבתי שילחם עלי. הוא לא נלחם ולכן לא מגיע לו אותי. ולא ההיפך. תחשבי על זה מנקודה אחרת. את מתנה ומי שיקבל אותך צריך להיות ראוי לכך.

ואכן בתקופות שלא היינו בקשר הייתי יותר חזקה עד שלפתע הכל התהפך והבדידות האירה לי אותו באור אחר מקסים ויפה... אולי הבדידות בחורף מקשה עוד יותר.
אומרים ביהדות שיש להתאבל על מותו של אדם במשך30 יום, לא יותר.
מי שמתאבל יותר - מתאבל על עצמו.
אני מזכירה את זה לעצמי כל הזמן, כי ברור לי שאני כבר לא מתאבלת עליו. הוא לא ישתנה והזוגיות לא תחזור. אני מתאבלת על מה שהפכתי להיות, חסרת ביטחון חסרת אמון בבני אדם נפגעה תמימותי, הייתי טיפשה וכל היתר. וכנראה שהמפגשים איתו מחזירים אותי לשניה למקום שהייתי איתו פעם כשההתאהבות הייתה בשיאה, הייתי נאהבת נחשקת מעניינת וכו... אמנם לאחר מפגש קצר איתו הכל מתרסק שוב ואני חוזרת לכאב ולהכרה שאני שוב טיפשה והוא מצליח בכל פעם.
ברור לי שעדיף להתנתק והיום נראה לי שאני מבחינה קוגניטיבית במקום אחר והשכל גובר על הרגש וזה אחרי המון פעמים שהוא רמס אותי שוב ושוב ואיך שהם משתמשים בנקודות הרגישות שלנו ולוחצים בדיוק שם, הרי הם מכירים אותנו הכי טוב הם היו הכי קרובים אלינו.
אני מקוה שהפעם לא אשבר גם אחרי חודש חודשיים כי אני מתחילה להרגיש גועל מההתנהגות שלו.
ההערכה העצמית חייבת להיבנות מבפנים ולא ממישהו שיתן לנו להרגיש ככה ואז כשהוא משנה את דעתו גם דעתנו על עצמנו משתנה. אם הוא שינה את דעתו בעיה שלו, אני יודעת שאני אדם טוב שמעולם לא פגע באחר ותמיד ישרה ואדיבה ומעניקה חום ואהבה ואני צריכה לאהוב את עצמי.
מיטל וטל, המון תודה שעניתם לי זה עוזר לאין שיעור.

אם תשימי לב, למעשה כשאנחנו כותבים ומגיבים אנחנו בנוסף גם מדברים אל עצמנו ובכך מחזקים אותנו. אני מבינה אותך וכל מה שכתבת יכולתי באופן מסויים לכתוב בעצמי. ואני מניחה שכמוני יש עוד הרבה יותר ממה שאנחנו משערות. למעשה, אני חושבת, שהבעיה היא בנו. הסימנים והאותות הם תמיד מול העיניים ואנחנו מסרבות לפקוח אותן. מנסות להיאחז בחלום, פנטזיה שאולי יתגשם ויודעות עמוק בפנים שזה לא יקרה לעולם. כמו שקראת יצאתי עם מישהו 6 שנים ואהבתי אותו מאוד, האהבה שלי איליו גרמה לי להתעלם מכל שאר הדברים שהציקו לי ותאמיני לי שלא הכל היה ורוד במערכת הזו. גם אחרי שגיליתי על הבגידה ולמרות שהמשיך לטעון שאוהב דחיתי אותו מסיבה אחת בלבד: בהתנחמות שלו בזרועותיה של מישהי אחרת הוא הוכיח לי שלמעשה הוא לא מסוגל להתמודד עם משברים. תארי לך, אם היינו מתחתנים מה הוא היה עושה במצב קשה אחר? אותו הדבר. אני יודעת בוודאות שנכון להיום הוא עם אותה אחת ויודעת שלא מתוך אהבה, אלא שהוא שמר על האופצייה פתוחה: במידה ואני (כפי שקרה) אעמוד על שלי ואסרב לחזור איליו יש לו משהו ביד. לו היה נופל לזרועותיה מתוך רצון אמיתי ושלם לא היה ממשיך להטריד אותי. אבל..וזה אבל גדול שלא תחשבי לרגע שאני מרגישה מוחמאת מהניסיונות שלו, להיפך נעלבתי עד עמקי נשמתי. ועם כל הכאב שכרוך בכך אני שלמה עם ההחלטה שלי ולא מהססת לרגע. אני מעדיפה שיכאב לי עכשיו גם אם זה יקח שנה, מאשר שאני אכאב כל החיים ואת זה חשוב שתפנימי. קשה לי להאמין שכל אחד אחרי קשר מאוד ארוך מצליח ביום אחד לשכוח את האקס/ית ולעבור הלאה כמו כלום. הוא נשאב לתוך קשר כדי לברוח מהכאב. לא ניתו לברוח מהכאב לנצח. אם לא תתמודד איתו הוא יתקוף אותך ברגע שהכי לא תהיה מוכן איליו ואז זה כבר הרבה יותר קשה. תהיי חזקה!