את מי אתה אוהב יותר, את אמא או אבא?

פגיעה ב'אגו' או צער-פרידה וסבל של אהבה נכזבת (אחרי עשרות שנות-נישואין !) ? גם וגם, והאחד לא עומד בסתירה לשני. אז מה עושים, על פי עצתך, דליה שוורץ ? "שמים את ה'אגו' בצד" ונשארת האהבה הנכזבת ? או "לומדים במשך הזמן להתמודד עם האבל על האובדן של אישה אהובה", ונשאר ה'אגו' הפגוע ? גם וגם ? וכאשר "עוסקים בדברים אחרים", הרי כל דבר כזה שעוסקים בו מזכיר את האישה ש'הלכה לאיבוד', ומעורר מחשבות על "איך היא היתה מגיבה ?" "מה היא היתה אומרת ?", ובאזני-הדמיון שומעים (ממש שומעים !) את הקול של האישה אומר, באופן, בסגנון ובאינטונציה האופייניים, "יופי תום !" או - "זה לא בסדר, תום !" ובעצם עושים דברים רבים למענה, או נמנעים מדברים בגללה, אפילו שהיא כבר לא 'בשטח' - - - וכל הודעה על תאונת-דרכים בכביש-מהכבישים בהם היא נוהגת לנסוע 'מקפיץ פיוז' בלב, המחסיר פעימה אחת או יותר, עד שמודיעים על הפרטים המדוייקים ושמות המעורבים בתאונה - - - ולאחרים כבר די נמאס מלשמוע שוב ושוב את הדבריםהעוסקים באותו ענין - האובדן והצער שנגרם בגללו, והם מרמזים בסימנים די ברורים ש"הגיע הזמן לעבור לנושאים אחרים" (כי האובדן והצער הרי אינם שלהם). ואם לדבר על 'הזמן שיעשה את שלו', הוא רק מעצים את הקושי ומגביר את תחושת-האובדן ואת הרצון לשוב ולחבר את מה שנותק. וכל תמונה נייחת ('סטילס') או ניידת (בטלביזיה למשל) שבה גבר מחבק אישה, או אישה מלטפת גבר או מחייכת אליו, מעלים דמעות-כאב, געגועים ותחושת-חסר. ככה זה לא במשך ימים או שבועות בלבד. כבר מדובר בחודשים רבים, שכבר קרובים להצטבר לשנים - - - והזמן, כאמור, רק מוסיף לקושי ולסבל ולצער.