להילחם או לוותר?

שנינו בני 24, אחרי קשר של חצי שנה.

הבעיה שלנו היא כזאת:
היא יודעת מה היא רוצה מעצמה – למצוא את האחד (שמבחינתה אני כרגע בתפקיד הזה), לעבור לגור איתו, להתחתן איתו בטווח של 5 שנים, להקים בית ולעשות ילדים.

לי לעומת זאת - אין מושג מה אני רוצה מעצמי! הניסיון המיני והזוגי שלי לא בשמיים ועד לפני שהכרתי אותה תמיד רציתי להיות בעוד מערכות יחסים ותמיד הרגשתי שיש לי עוד זמן להתנסות ולהבין מה אני מחפש. פשוט לא עברה לי אף פעם המחשבה - "איזה תכונות אני מחפש מאשתי לעתיד". אפילו לא החלטתי עם עצמי מה העמדה שלי לגבי יחסים פתוחים!

כרגע אנחנו פרודים ושוקלים לחזור. העניין הוא שקשה לי מאוד לתפקד כשאני יודע שיש ממני איזשהו מערך ציפיות שלם, שאני לא מסוגל לממש כרגע ואלוהים רק יודע אם מתישהו בעתיד זה ישתנה. אני מאוד מפחד לפגוע בה ולקראת סוף הקשר בינינו זה הגיע למצב של איזשהו לחץ תמידי – הדבר הראשון שהייתי חושב עליו כשהייתי קם בבוקר. אני ממש, אבל ממש לא רוצה להגיע למצב שאנחנו חוזרים ועוד שנה אני צריך להודיע לה – "תקשיבי, אני לא מוכן להתחייבות כרגע, אני הולך לחפש את עצמי בחיי הרווקות".

ניסיתי לדבר איתה על יחסים פתוחים או על חילופי זוגות אבל היא לא מוכנה לשקול את זה אפילו.

אני יודע שאני ממש אוהב אותה ולא רוצה לוותר עליה בכזאת קלות.. כל יום שעובר אני מפחד שעד שאני אבין מה לעזאזל אני רוצה היא כבר תמשיך הלאה..

השאלה שלי היא מה הייתם ממליצים לעשות במצב כזה? האם יש טעם להילחם על מערכת יחסים כזאת ולקוות שעם הזמן אני אבין שאני גם רוצה להתמסד? או שאולי היא תחליט (מה שלא נראה לי הולך לקרות) שאין לאן למהר וכדאי להתנסות כמה שאפשר לפני שבוחרים את האדם שאתה הולך לבלות איתו את כל החיים?