מוגש כשירות מפורום אחר-

מסלול של הרס עצמי
אני‏ (15.8.2010, 12:57)
הייתי נשואה 10 שנים לאיש יקר וטוב. לאסוני, קרה והתאהבתי בגבר מבוגר ממני ונשוי. יש לציין שהוא זה שיזם את הקרבה בהתחלה, אך כפי שאתה מתאר לעצמך בוודאי, הגלגל התהפך מהר מאד. עזבתי את הבית די בהתחלה, לכאורה כדי לא לבגוד מקרוב באיש שכיבדתי, הערכתי ואהבתי. כן, אהבתי. ברור לגמרי שזו היתה בגידה גם ככה, אבל לפחות ככה זה היה איכשהו נסבל. לא סיפרתי לבעלי מדוע אני עוזבת, רק שצריכה זמן לבד,כי עוברת תקופה קשה. לא יכולתי להרשות לעצמי את הפגיעה בו בלומר את האמת. מאז עברו מש שנים. חמש שנים של גיהנום. הביתה לא חזרתי, בעלי נותר שבור במשך תקופה ארוכה. כשרציתי לחזור, הוא כבר לא רצה בי. בצדק. לשמחתי (באמת) הוא השתקם ובנה לו קשר חדש. הגיהנום אותו עברתי היה בשל האיש המבוגר, שמהר מאד התוודה לפני שהוא לא בדיוק יודע אם הוא אוהב. יותר "רוצה אותי". על מנת לא לעשות לו עוול, אציין כי היה גלוי בפניי לכל אורך הדרך, מעולם לא הבטיח לי דבר, הנישואין שלו הם פתוחים, שנים שאין ביניהם אינטימיות והם נשארים במוצהר בשביל הילדים, כל עוד הם בבית. בהתחלה עוד היינו שותפים לפנטזיה של לחיות ביחד בעתיד, אבל יש עוד המון המון פרטים(חמש שנים..). הנקודה היא, בסופו של דבר, שהפכתי להיות הצל של עצמי ברדיפות שלי אותו (לאו דווקא מוחשיות, יותר ברצון שלי להיות שלו), בטוטאליות שאופיינית לי, סבלתי קשות את אופיו הקשה ביותר, המון מריבות שהסלימו (ברוב המוחלט - על שום דבר!!) ועוד ועוד ועוד...טעמתי טעמה של אהבה חד צדדית והוא מר מאד. נכנסתי ללופ, כבר ידעתי שהאיש לא טוב לי, שאני משתגעת, שאני מאבדת קשר עם המציאות, מתחילה לראות הכל דרך עיניו הביקורתיות מנשוא, כולל את עצמי, וכך גיליתי שאני אדם בלתי כשיר, בלתי אהיב, בלתי הכל. אבל זה היה לופ, ובשום אופן לא ראיתי איך אני יוצאת מהמצב הזה. עדיין, למרות הכל, רציתי אותו.והתביישתי בפני עצמי שזה הוא המצב.