התלבטות קורעת

שלום לכולם, אני רוצה לשתף בסיפור שלי.
אני נשואה 5 שנים, בלי ילדים.
נפגעתי מינית בילדותי, והדבר יצר קשיים רבים בנישואין שלי, בפרט בעניין קיום יחסים וברצון שלי להיות בהריון וללדת.
הייתי בטיפול נפשי כל השנים, בניסיון להתגבר ולשמור על הנישואין.
בעלי הרבה להשפיל, להגיד ש"את חולת נפש" ו"שום טיפול לא יעזור לך, לא תתקדמי בחיים". ו - "תני לי תאריך מתי יהיה לי ילד." "הנישואין איתך הן טעות חיי".
ובאמת, ההתקדמות מאוד מאוד איטית וקשה.
לאחרונה הבנתי שההתקדמות מאוד איטית וקשה גם בגלל היחס שלו כלפי וכלפי הקשיים והטיפול שלי,
ולאחרונה גיליתי שלבעלי יש בעיות רבות בתפקוד המיני . (איפה הייתי עד עכשיו?!?!) וקושי גדול להכיל את עצמו ואת הקשיים שלו.
והבנתי שכל השנים לקחתי את עצמי אשמה מיותרת. שהבעיות שלו ממש לא פחות מהותיות משלי, והקשיים שלו גם בתחום המיני וגם בתחום הרגשי גדולים לא פחות משלי. ושהוא - בשונה ממני - אינו מכיר בהם ואינו לוקח עליהם אחריות.
כל השנים הוא הביע התנגדות חריפה ללכת לטיפול. השנה אמרתי לו שאם הוא לא הולך לטיפול אני מתגרשת. אז הוא איים בהתאבדות, בהליכה לזונות, ובסוף הלך. ואחרי שלושה חודשים עזב בהצהרה שהוא סיים לטפל בעצמו.
סחבתי עוד קצת, ואז המליצו לי ללכת לטיפול זוגי איתו ביחד. במקום טיפולים נפרדים כמו מה שהיה עד עכשיו.
אז הלכנו, ואחרי 3 פגישות שהוא ישב מכונס בעצמו וזועם, הוא הודיע למטפל שהוא לא חוזר אליו יותר.
מבחינתי תם העניין, והודעתי לו שזהו, אני מתגרשת. הוא היה באותו עניין, והודיע לי שהוא מתגרש.
התחלנו לתכנן את הגירושין ולפעול בעניין,
ואז הוא התחיל לחזור בו, ולהגיד שהוא מוכן להמשיך את הטיפול. ומוכן לקחת אחריות על החלקים שלו.
ואני נורא מבולבלת. מרגישה ש5 לחיות עם בן אדם הם מספיק בשביל להכיר אותו ולראות לאן פניו מועדות. ופניו לא היו מועדות לקראתי. ואני מפחדת שעכשיו הוא פשוט מבוהל מהרצינות של התהליך, ומכל המשמעויות שלו, החברתיות, משפחתיות, כלכליות, ומוכן להמשיך את הטיפול ם רק כי הוא מפחד להיות גרוש.
אז לתת צ'אנס נוסף? אני כבר שלמה עם הרעיון שאהיה אישה גרושה, לא רואה בו בעל מתאים לי, תומך בי ועוזר לי להתגבר על הקשיים שלי, לא רואה את עצמי מעוניינת להביא ממנו ילדים, וכבר רוצה להשתחרר ממנו והתחיל חיים חדשים.
אבל אני מתלבטת ומתלבטת ומתלבטת.... אולי עדיף לי כן לתת לו צ'אנס?
אשמח לתגובות.