חסרת אונים...

בת 37, נשואה 17 שנה, אמא לשלושה ילדים 15,9,8.
אם לומר נשואה באושר, אשקר לעצמי ולכם. יש לי בעל מדהים, אוהב, מעריך סוגד, מפנק ודואג. וכך גם כאבא. מצבנו הכלכלי טוב, לא חסר לנו מאומה, בית גדול ויפהפה, גינה וגם כלב. שנינו משתכרים טוב יחסית.עברנו 4 פרידות חלקן ארוכות וכולן מצידי. עזבתי את הבית. (כשהיתה לנו ילדה אחת בלבד)
מעולם לא חוויתי תשוקה לבעלי, ואחרי שבדקתי את ההגדרה למילה אהבה, הבנתי (מה שכבר ניחשתי לבד,) שאינני אוהבת אותו. קשה לי לקיים איתו יחסים, ואני עושה זו רק כדי לספק את צרכיו הפיסיים והרגשיים. אני רוצה חופש שמצידו של בעלי לא יכול להתקבל במסגרת נישואים. ברור לי שאם אתגרש, אאבד המון, משפחה עם פוטנציאל למושלמות, בטחון כלכלי וילדים בריאים נפשית. וכאן אני פונה אליכם. מי שיכול להגיב, אודה מראש. ברור לי מעל לכל ספק שההחלטה הסופית צריכה להיות שלי. רוצה רק לבדוק דעות שונות אם מניסיון חיים וגם אם לא. חששותי הם, האם אסתדר כגרושה ואיך בכלל מתחילים. כשהייתה לי ילדה אחת, המצב היה אחרת. אני כאמור עם שלושה ילדים. כרגע אנחנו בטיפול זוגי (3 מפגשים בינתיים) מנסים בכל זאת לתקן את המצב ולגשר.
אני מאמינה שיהיו כאלה שיאמרו, להילחם על מה שיש. אך הרצון שלי לעצמאות וחופש, חזקים מאוד.
מה גם שאינני נמשכת לבעלי וכך היה מאז ומתמיד. אינני שונאת אותו חלילה, אך אין בי שום סוג של תשוקה ואהבה אליו.
אל תנסו לשפוט או להוכיח אותי, אין באפשרותי לפרט כאן את כל עברי. מה שיכול להצדיק את ההרגשה שלי כעת ובכלל.
אשמח לקבל כל תגובה שהיא. תודה.