מנפנפים בחבל מול האף של התלוי

שלום לך תום,

אני מאוד מבינה את כאבך, ואת הקושי להתגבר עליו.אינני מכירה את סיפור פרידתך מאישתך ואין אני נוקטת כל עמדה שיפוטית כלפי מי מכם, אךפירוק של מישפחה הוא תמיד הליך כואב שיכול להיחוות כמשבר (שעליו אפשר להתגבר) לבין טראומה שנימשכת שנים רבות ולעיתים כל החיים.הזוגיות אמנם מסתיימת, אך לדעתי המשפחתיות היא מסגרת שחשוב לדאוג להמשכיות שלה, ניתן לעשות כן ,צריך לדעת כיצד.אני מקווה עבורך שאשתך תבין זאת , בין אם באמצעות יועץ חיצוני אובייקטיבי ,או באמצעותשכן , מכר או אף קרוב משפחה.

בהצלחה לך!
מיכל פאטל.

מעבר לענין הזוגיות, שאולי הוא אבוד, ישנם הבנים והבנות המשותפים, שהיא אמא שלהם ואני אבא שלהם. מסגרת משפחתית, שאשתי אבל החליטה לפרק ולנכס לעצמה בלבד ("אני רוצה את הנכדים לעצמי בלבד" היא אמרה בפירוש). "אין לנו משפחה משותפת יותר" היא טוענת. ישנן 2 משפחות נפרדות, זאת שלי (הכוללת את הבנות, הבנים, הנכדות והנכדים) בלבד. ואם ירצה, שיבנה לעצמו משפחה משלו. את הבנים והבנות היא מאמצת אליה, בעזרת כלים, משאבים ותנאים שיש לה ואין לי, המאפשרים זאת לה, ומונעים זאת ממני. וכאשר אני מתאמץ להתגבר על הקשיים, היא מטילה 'וטו', כמו שכבר כתבתי. אסור לי לבוא להתכנסויות משפחתיות, בחגים או בימי-הולדת, כי היא השתלטה עליהם. כאשר בכל זאת באתי, היא עזבה בהפגנתיות, ואחר-כך הכריזה (כדי להביך את הבן או הבת המסויימים): "אני הכנתי ובישלתי וערכתי הכל, ואז הוא (הוא זה אני) בא והייתי צריכה להסתלק, כי אני לא מוכנה להיות במחיצתו". וגם - הוא בא כדי להפגין, "לעשות הצגה"... אבל כאמור, תמונות וסרטוני וידיאו מההתכנסויות המשפחתיות שולחים לי הנות והבנים, אולי מתוך כוונה טובה, ואולי כדי להכאיב לי "בשליחותה". התוצאה על כל פנים היא כאב גדול, חוסר-אונים, ויסורים. ואגב היעוץ שעליו כתבת: אם אינני טועה, ההתנכרות הטוטאלית הזאת של אם בני ובנותי היא פרי יעוץ שקבלה (ויש לי סברה מדוע, אבל זה לא לענין כאן).