החלל

לרגע כמעט חשבתי לוותר על הכתיבה ,םה אבל שיהיה לפרוק ואם יוכלו לעזור לי
לפני חודש ומשהו נגמר סיפור זוגיות גדוש ומלא בהמון אושר אהבה וכאב
מבחנתי הבן-אדם על-אף כל הטוב שהיה בינינו הוכיח לי לאחרונה מעל כל ספק שאנחנו לא צריכים להיות ביחד,ומאוד כואב לי.
אבל כעת,בלבד, אני נתקלת בתחושת בדידות לא מעט.
אני מודעת לזה שזה כנראה מאוד סובייקטיבי ,כי רק מלראות את החדר שלי,
רק משיחות הטלפון וההודעות ,לשמחתי ואושרי יש לי חברים טובים ונפלאים
ואפילו כמה חדשים שמקסימים ויקרים.

אבל למרות שכיביכול וגם אני עושה זאת יותר, אני מתקשרת לחבר טוב חברה טובה לחלוק ולספר,לא מרגישה את אותה אכפתיות ,אותה אותה הנכונות
למרות שמסתבר שאני מכירה בין 10-15 אנשים שאני יכולה להרים טלפון וליזום דברים
אני עדין מרגישה לבד ושאם אני לא אזום אף אחד לא יזום איתי,מה שחלקית נכון..

ולמרות שעכשיו אני בהנאה יכולה להתפנק ולנוח לי ,ויש לי ספרים
ומחר אני יכולה להשקיע בלימודים ,והייתי בהתנדבות עם אנשים יקרים
ואתאמן ואלך לחוג ,אבל המחשבה הזו של מלבד הדברים שאני חייבת לעשות ללימודים,
שיהיה לי זמן פנוי לא מבוטל,ואחרי משפחה,ספורט,ספרים..או לפני ,עד שיש זמן פנוי לא מרגיש שחשוב לאנשים לראות אותי... גם אם הם אומרים
עדין הרגשת החוסר בטחון הזה, ה אין אנשים שמספיק חשוב להם להיות איתי
(אומנם נכון שלחברים שראיתי בסופ"ש האחרון לא הצעתי כי "לא רוצה להציק" )אבל הרגשת הבדידות הזו שאין עם מי להיות,למרות שרק מלהסתכל בחדר על מתנות וברכות אני כן מרגישה אהובה ,אבל בפועל...

וגם לא הלכתי או לא אבחר עבודה שהיא בימי חמישי בגלל האפשרות כן לצאת או לראות אנשים...למרות שזה לא תמיד קורה,וכמעט תמיד זה אם אני מציאה...

נורא מפחיד אותי ואני אולי כן מכירה או אפשרות להכיר בחורים ,כי לא רוצה כמו עם החבר
שהם יתנו לי את ההרגשה שלמישהו מספיק חשוב להיותאיתי ..

אני יודעת שקצת מעורפל מה שכתבתי , אבל רציתי לחלוק
תודה על תגובות