הפרידה הראשונה שלי- כואבת וקשה

אני בת 23. לאחר קשר ראשון רציני של שנה וחצי שכלל מעבר למגורים ביחד ואוסף של חלומות, הכל התנפץ לי בפנים כשהוא אמר שהאהבה נגמרה.
אני עוברת על הודעות מלפני שבוע, תמונות, זכרונות- הכל רמז על אהבה גדולה, על רגש גדול מאוד, לאן הכל נעלם?
הוא אמר שבתקופה האחרונה הוא אמר משהו אחד והרגיש משהו אחר, ואני לא הרגשתי כלום, בערב אחד של שיחה עמוקה בכינו כמו שמעולם לא נתנו לעצמנו להתפרק, והריחוק היה ניכר, אפילו בנשיקה, ובמילים, וברצון שלי לפתור, והרצון שלו להבהיר לי שזה לא ילך.
היה שם הרבה מעבר לאהבה: הפרש גילאים של תשע שנים, אני בתחילת הדרך לכניסה ללימודים באוניברסיטה, הוא כבר מושרש בקריירה מצליחה, אצלי זה היה הכל ראשוני, ואצלו הרבה דברים היו מוכרים. מההתחלה הוא אמר לי שהוא לא יודע מה לגביי העתיד,שזה מוקדם, אצלי התוכניות כבר רצו וידעתי שאני רוצה אותו בחיים שלי ובעתיד שלי.
כשנפרדנו הוא אמר לי שמעולם לא הצליח לדמיין את העתיד שלו איתי, זה שובר אותי אפילו כשאני כותבת את זה עכשיו כדי לקבל קצת תמיכה.
אני יודעת שהלקח שלי מהקשר הוא לדעת שהייתי תלותית. שהחיים שלי לפניו הפסיקו וסבבו סביבו. הכל היה מתחיל ונגמר בו. הרבה קשרים החלטתי לנתק מהמחשבה שהוא מספק לי הכל, ואולי זאת הסיבה שאני מרגישה בודדה ושהקושי להתמודד ולהקים את עצמי מחדש נובע גם מטעויות אלו.

אני מרגישה כבויה. שאני לא יודעת מי אני, מה אני רוצה מהחיים, מעצמי.
הכאב שלי לא מפסיק, אני בוכה הרבה מצער על מה שיכל להיות, ואיך לא שמתי לב.
אני גם דואגת לו מאוד. הרבה מהמחשבות שלי קשורות למצבו- מה איתו, איך הוא מתמודד, עם מי הוא מדבר, אם הוא התגבר עליי או לא, במקום להתרכז בעצמי ואיך לעזור לעצמי, אני מביאה אותי לאותו מקום תלותי שבו אני דואגת קודם לו.

לא חשבתי שהקשר יסתיים ככה, לא רציתי, וכמה שזה כואב.
אני רוצה להשתקם מזה, למצוא לעצמי דרך חדשה וחברים ולדעת שהיה טוב ומפה צריך להמשיך הלאה, קדימה ואני פשוט לא מצליחה.

אשמח לקבל תמיכה,
תודה.