אומללה

אני חושבת שזו המילה הטובה ביותר לתאר את מה שאני חווה בתקופה האחרונה. כתבתי פה לפני כמה שבועות על הפרידה שאני חווה, ניסיתי ליישם את העצות שקיבלתי. יש ימים טובים יותר, ויש ימים שבהם אני אומללה, מנחשת מה איתו, אפילו מקנאת למחשבות אם הוא הכיר מישהי אחרת, וזה עוצר אותי מלחשוב על עצמי, מלהתרכז במטרות של עצמי, מלעזור לעצמי להרפא מהכאב. אני לפעמים מרגישה שאני לא מצליחה לראות את העתיד שלי. שהחיים שלי נפסקו, מה שמבהיר לי את התלות הגדולה שהייתה בקשר ועשתה בדיעבד לא טוב לשנינו. אני לא רוצה לדבר איתו, כי זה מקשה עליי יותר ומבלבל אותי כשאנחנו מדברים או מתראים. אני בעיקר מחפשת דרך לא להרגיש עצובה כל כך. לקום עם התחושות האלו בבוקר, להתאמץ לקום מהמיטה ולהתחיל יום חדש, ובלילה, לחשוב זמן ממושך עד שאני מצליחה להרדם בלילה.

אני משתדלת ליישם את מה שכתבה סיגלית, על הריכוז בעצמי, לחשוב קדימה, הלאה, והמחשבות האלו מלוות בו. מה לא יכול להיות בעתיד שלי עכשיו אחרי הפרידה, הקושי הגדול בלחשוב קדימה על עצמי כשלם ולא כחלק ממשהו,מהזוגיות איתו, וזה מקשה עליי ביותר.

אני אשמח לקבל תמיכה, אולי אפילו כדאי לי לפנות לעזרה מעבר?

תודה.