שאלות לקראת ניתןח

רונית,
שאלותיך מצוינות. כללית ניתן לאמר שאכן, יש הצדקה לטיפול, אולם האם טיפול זה צריך להיות כירורגי, לפרוסקופי, או אולי צינתור כלי הדם, קשה לאמר בוודאות בדרך זו מאחר וחסרים פרטים בנתונים שמסרת. אתחיל מהסוף. לגבי כריתת השחלות. במידה ואינך בקבוצת סיכון לחלות בסרטן שחלות אזי קיימת כיום נטיה שלא לכרות אותן מאחר ויש להן תפקיד גם אחרי הפסקת הווסת (גיל המעבר). ההכנה בברזל תמיד טובה לקראת ניתוח עם המוגלובין נמוך. לעניין כריתת הצוואר, ו/או כירורגיה לפרוסקופית: הדבר תלוי במידת החדירה של השרירנים לעומק הרחם ולמידת המיומנות של המנתח/ת. לא ניתן לתת לכך תשובה בדרך זו, אלא רק לתת רקע כללי על חלופות הטיפול כגון:
בחירת המקרים לניתוח בגישה פתוחה או "סגורה" מהווה סלע מחלוקת בין מנתחים רבים ברחבי העולם. מיומנות המנתח וצוותו חיונית להצלחה הניתוחית אך אינה הכלל המנחה היחיד לבחירה מיטבית של סוג הניתוח. לשיקולי פוריות עתידית יש משקל רב ברקע החלטה זו. צוות "מי-שר" צבר נסיון רב בביצוע ניתוחים לפרוסקופיים והיסטרוסקופיים במהלך השנים, כמו גם בבעיות פוריות הנקשרות למצב הרחם.
גישה נרתיקית, לכריתת הרחם ושרירנים קטנים. גישה נתוחית זו מקובלת בעיקר לניתוחים גינקולוגיים אחרים, כגון תיקוני צניחות רחם ובעיות דליפת שתן. ניתן לכרות גם שרירני רחם בגודל קטן עד בינוני כחלק מכריתת רחם בגישה נרתיקית. בחלק מהניתוחים הלפרוסקופיים משולבת הגישה הנרתיקית להוצאת הרחם.

לעניין חסימת כלי הדם כטיפול למיומות: אחת השיטות אשר הוכנסה לשימוש שגרתי לפני כ 13 שנה בארה"ב, ובשנים האחרונות גם בישראל, מתבססת על העיקרון של חסימה בררנית (סלקטיבית) של עורק הרחם בדרך של צנתור מונחה שיקוף. הקטנה משמעותית של נפח השרירן גוררת בעקבותיה שיפור בתסמינים (סימפטומים) להם גורם השרירן. כאמור, פעולה זו מתבצעת בהנחיה מתמדת של שיקוף, ע"י רופא המומחה ברדיולוגיה פולשנית, ודומה במידת מה לצנתור כלי הדם של הלב. אולם בשונה מצנתור לב אשר בו מוכנס בלון או תומכן (סטנט) לפתיחת עורק חסום הרי שכאן נעשית פעולה הפוכה ע"י הזרקת חלקיקים זעירים אשר פותחו במיוחד למטרה זו, ואשר חוסמים את אספקת הדם לשרירן/ים ובכך גורמים להקטנה משמעותית ולשיפור בתסמינים. שיטה זו מיועדת לנשים המבקשות לשמר את הרחם. פעולת הצנתור נעשית תחת הרדמה מותנית/אזורית (אפידוראלית) על מנת למנוע כאב מקומי העלול להיגרם עקב תהליך. מקובל לאשפז כיממה לאחר הצנתור לצורך השגחה והמשך טיפול נוגד כאב. מחקרים מעידים על שביעות רצון רבה בקרב הרוב המכריע של המטופלות. במהלך העשור האחרון פורסמו השוואות של גישה זו לשיטות ניתוחיות ואחרות והתוצאות מעידות על כי שיטה זו תופסת מקום של כבוד כיעילה ומבוקשת בין מגוון טיפולי הבחירה.
פרופ' יונה תדיר